עריכת הדף "איסר זרחי" (פסקה)

==אודותיו==
ר' איסר זרחי נולד בליובאוויטש לאביו ר' אליה{{הערה|יוסף זרחי, 'תולדות משפחת זרחי', בתוך: '''אהלי ליובאוויטש''', כרך ב, עמ'' 167.}}.

[[אדמו"ר המהר"ש]] אמר אודותיו שהיה לו "ראש ברזל", הוא יכל ללמוד שמונה שעות ברציפות. סדר הנהגתו ביישוב הייתה, שמייד אחרי [[תפילת ערבית]] היה נשכב לישון, ובשעה שתיים אחר חצות היה קם ולומד עד הבוקר.

[[אדמו"ר הריי"צ]] מתאר אותו כ"למדן", כפי הפירוש בזה מ[[אדמו"ר הזקן]], כמו שם התואר "גנב", שאין זה מי שיודע לגנוב אלא מי שגונב בפועל. כך ר' איסר היה "למדן" שלומד בפועל.

ר' איסר היה חזן קבוע בליובאוויטש במשך ה[[ימים הנוראים]], עד לפטירת [[כ"ק אדמו"ר מהר"ש]] בשנת [[תרמ"ג]]. היה לו נוסח מיוחד לתפילות הימים הנוראים, ובעיקר בתפילת [[סדר עבודה|סדר העבודה]] ב[[יום הכיפורים]]. כשפתח באמירת ה"עבודה" קרא בקול גדול "אתה!" ולא כדרך החזנים להתחיל את ה"עבודה" בקריאת "אתה כוננת".

על פי זה ביקש [[אדמו"ר הריי"צ]] להנהיג ביום הכיפורים [[תש"ד]] ואילך שבנוסח העבודה לא יאמרו כמנהג העולם "אתה כוננת" בחדר מחתא אלא לצעוק "אתה"! להפסיק קמעא, ואחר כך להמשיך ולומר כוננת וכו'.

באומרו "כורעים" ב"והכהנים" הייתה לו "תנועה" שהיה מקובל שאותה נגנו בבית המקדש. כשר' איסר ניגן את התנועה לא נשארה עין יבשה בכל בית הכנסת.

[[אדמו"ר המהר"ש]] נהג בעת ה"עבודה" להתפלל בחדר מיוחד בסמיכות לבית המדרש הגדול, הדלת הייתה פתוחה קמעא, ובפתח היה תלוי וילון. תחילה נפלו כל המתפללים "כורעים", ואחר כך היה החזן ר' איסר מתחיל לנגן "[[והכהנים (ניגון)|והכהנים]]". אז היה אדמו"ר המהר"ש נכנס לאולם בית המדרש, מתיישב על כורסא, ומצטרף לנגינת החזן. עתים היה מנגן עימו בצוותא, ועתים היה רק מנענע בידיו לפי תנועות הניגון{{הערה|ספר השיחות תש"ד עמ' 25 - 26}}.

[[אדמו"ר הריי"צ]] סיפר, שפעם אמר אחד מתושבי ליובאוויטש, איש עז ותקיף: אני אראה לכם שלא אבכה כאשר איסר אומר 'כורעים'. באותו יום הכיפורים בא לבית המדרש של הרבי בשעת תפילת מוסף. כאשר התחיל ר' איסר לנגן "והכוהנים" בהתלהבות גדולה - התחיל אותו תקיף לייבב, עד שנזקק להיאחז בכיור כדי שלא ליפול. הגיב על כך [[אדמו"ר הרש"ב]]: התעוררותם של המתפללים נבעה בעיקר מכוונותיו של אבא (אדמו"ר המהר"ש), לא מנגינותיו של ר' איסר. אלא שמכל מקום, היה צורך גם בנגינה...

עוד סיפר אדמו"ר הריי"צ בשם זקנתו [[הרבנית רבקה]], שפעם אחת, בעת אמירת 'סדר העבודה' של יום הכיפורים, הבריק ברק מסמא עיניים ונשמע רעם אדיר, ופרצה שריפה בעיירה. בבית-הכנסת פרצה בהלה, שכן לא ידעו היכן פרצה השריפה, ובגלל האש והעשן נדמה היה כי השריפה אחזה בבית-הכנסת עצמו. כמעט כל המתפללים רצו החוצה, ונשארו רק מי שעמדו ליד אדמו"ר המהר"ש, שכן הם ראו שהרבי נשאר לשבת על מקומו. וראו זה פלא: ר' איסר החזן, שהיה שקוע בהתלהבותו הגדולה באמירת ה'עבודה', לא הרגיש כלל בכל הנעשה, והמשיך באמירת סדר ה'עבודה' ללא הפסק כלשהו.

הפעם האחרונה שבא ל[[ליובאוויטש]] הייתה בשנת [[תרנ"ג]], לאחר מכן נפטר.

אדמו"ר הריי"צ סיפר, שהייתה על ר' איסר קפידא מ[[אדמו"ר הרש"ב]], והייתה לו עגמת נפש מכך.
זהו אחד משני העניינים שאמר עליהם אדמו"ר הרש"ב: "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי יז, כו), כלומר, גם ענוש – מצד קפידא – לצדיק לא טוב, מעיק על הצדיק.