עריכת הדף "אביב" (פסקה)

==הביטוי בהיסטוריה==
בשונה מהשימוש המקובל בימינו למילה אביב לציון עונת המעבר מחורף לקיץ, בתורה שבכתב משתמשים לציון העונה בביטוי 'קציר'{{הערה|כאשר בתורה החלוקה היא לשש עונות במקום לארבע, מפורט בלשון הפסוק וברש"י על בראשית ח, כב: עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ... לֹא יִשְׁבֹּתוּ – שֵׁשׁ עִתִּים הַלָּלוּ, שְׁנֵי חֳדָשִׁים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: חֲצִי תִשְׁרֵי וּמַרְחֶשְׁוָן וַחֲצִי כִסְלֵו זֶרַע, חֲצִי כִסְלֵו וְטֵבֵת וַחֲצִי שְׁבָט קוֹר וְכוּ' (בבא מציעא ק"ו ע"ב).‏קוֹר – קָשֶׁה מֵחֹרֶף. וָחֹרֶף – עֵת זֶרַע שְׂעוֹרִים וְקִטְנִית הַחֲרִיפִין לְהִתְבַּשֵּׁל מַהֵר, וְהוּא חֲצִי שְׁבָט וַאֲדָר וַחֲצִי נִיסָן. '''קָצִיר – חֲצִי נִיסָן וְאִיָּר וַחֲצִי סִיוָן'''. קַיִץ – חֲצִי סִיוָן תָּמוּז וַחֲצִי אָב. הוּא זְמַן לְקִיטַת תְּאֵנִים וּזְמַן שֶׁמְּיַבְּשִׁים אוֹתָן בַּשָּׂדוֹת, וּשְׁמוֹ קַיִץ כְּמוֹ: "וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים" חוֹם – הוּא סוֹף יְמוֹת הַחַמָּה, חֲצִי אָב וֶאֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי, שֶׁהָעוֹלָם חַם בְּיוֹתֵר. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (דף כ"ט ע"א): שִׁלְהֵי קַיְיטָא קָשֵׁי מִקַּיְיטָא".}}, ובלשון חז"ל קרויה 'תקופת ניסן'{{הערה|בחז"ל החלוקה היא לארבע 'תקופות' הנקראות על שם החודש בו מתחילה התקופה: תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז.}}, ואילו התיבה 'אביב' מתארת את התבואה בשלב שלפני גמר הבשלתה.

כאשר התורה מצווה "שמור את חודש האביב"{{הערה|1=ראו [https://chabadlibrary.org/books/admur/lkus/36/9/2/index.htm לקוטי שיחות חלק ל"ו שיחה ב' לפרשת משפטים], שמבאר לשיטת רש"י על דרך הפשט את משמעות הביטוי 'חודש האביב', והסיבה שרש"י נדרש לבאר את הביטוי דווקא בפעם השניה שהוא מוזכר בתורה.}} פירוש הדבר הוא שאנו מצווים לשמור על כך שלמרות ההפרש הקבוע של 11 ימים בין שנת החמה ללוח העברי, חודש ניסן יהיה חודש האביב, ולחוג את חג הפסח בזמן שבו החיטה במצב אביב, טרם גמר ההבשלה, כשצבעה ירוק וגרעיניה רכים.

"חודש האביב" מוזכר בארבעה מקומות בתורה{{הערה|שמות יג, ד. כג, טו. לד, יח. דברים טז, א.}}, והפרשנים חלוקים בנוגע לביאור המשמעות המדוייקת של הביטוי: לפי רש"י המשמעות היא 'שהתבואה מתמלאת בו באביה. והאביב הוא לשון אב, "בכור וראשון לבשל פירות"{{הערה|שמות כג, טו.}} ולעומתו הרשב"ם מפרש מלשון ביכור וראשית כמו "עודנו ב[[אִבּוֹ]] לא יקטף" ו"באִבֵּי הנחל". 

הציווי בתורה 'שמור את חודש האביב', הוא אחת הסיבות העיקריות ל[[שנה מעוברת|עיבור השנה]] והוספת חודש [[אדר שני]] ב{{ה|לוח העברי}} בכל כשלוש שנים, כדי להתאים את הלוח עם שנת החמה ולשמור על כך שחודש ניסן יחול בתקופת האביב.{{הערה|סנהדרין יא, ב: "על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה".}}.

השימוש של 'אביב' במשמעות המקובלת בימינו, החלה להיות נפוצה בלשון חכמי ספרד  בימי הביניים.

בשל המשמעות הסמלית של הפריחה והתחדשות הטבע החלה בחודשי האביב, הושאלה המילה לביטויים שונים המציינים התחדשות ונעורים באדם, כמו בביטויים "אביב נעוריו" או "אביב ימיו", וכן לציון מאורעות היסטוריים הקשורים עם התחדשות דוגמת "אביב העמים", "האביב הערבי", ועוד.