עריכת הדף "ניגון הרועה" (פסקה)

שם ה[[ניגון]] '''הרועה''' (במקורו באידיש '''דער פאסטוך'''), מורה על תוכן הניגון שמשתייך לסוג הניגונים הסופגים בתוכם תנועות שירה המושרות על ידי רועי הצאן בשדות. ניגון זה יש בו הרבה מיופי ומתיקות השירה, תנועותיו העמוקות ונעימתו העריבה מעוררות חשבון הנפש, רגשי חרטה, בקשה ותחנון ותקוה להשם.

כמו כן נקרא ניגון זה "דער ווארשאווער ניגון" (הניגון הוורשאי) כי כאשר שהה [[אדמו"ר הריי"צ]] ב[[ורשה]] (אחרי שעבר ל[[ריגא]]) עם ישיבת [[תומכי תמימים]] נגנו שם הרבה את הניגון הזה, על פי דברי המנגן ר' [[מנחם מנדל ליפסקר]]. 

בזמן [[מלחמת העולם השנייה]], בסעודת יום השבת (שבת פ' פנחס ת"ש), אדמו"ר הריי"צ החל לדבר אודות מעלת הנגינה. הוא הסביר את הפתגם "קול מעורר הכוונה", שיש כוונה של האדם שהיא מוגבלת כי הראייה של האדם היא מוגבלת, אבל הניגון מעורר גם את הכוונה העליונה, כוונת הבורא, שהיא בלתי מוגבלת. ועל יסוד מאמר המשנה "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר", שלניגון יש כוח להוציא ולהמשיך נשמות, הפטיר אדמו"ר הריי"צ משפט שמיימי: "כעת ינגנו את הניגון הידוע מורשה בהתעוררות פנימית, כדי להמשיך לכאן על ידי הניגון את תלמידי תומכי תמימים שבוורשה"{{הערה|ספר השיחות ת"ש, שיחת פ' פנחס אות ו'.}}.

אדמו"ר הריי"צ היה אז כבר ב[[ארצות הברית]] (אבל עדיין לא ב-[[770]], אלא עדיין בבית מלון גרייסטון, [[ניו יורק]]), ובו בזמן היו תלמידי תומכי תמימים בתוך ההפגזות של הנאצים, בוורשה. 

ניגון זה הוא ניגון ס' ב[[ספר הניגונים]], והוא גם אחד מניגוני [[ניקולייב]].