עריכת הדף "נקודה בהיכלא"

'''נקודה בהיכלא''' הוא מושג המתאר את יחוד החכמה (המתוארת כ'נקודה') עם הבינה (שנקראת 'היכל' לאותה נקודה), באופן הנעלה ביותר, ונקרא גם [[או"א עילאין]].

==מקור המושג==
מקור המושג בזוהר{{הערה|בראשית דף ו' עמ' א'.}}, המספר על 'ההוא טייעא'{{הערה|חֲמַר, שֶׁעֲבוֹדָתוֹ לְהוֹבִיל חֲמוֹרִים.}} שמסביר לרשב"י ולרבי אלעזר את ההבדל בין זכור לשמור{{הערה|בעשרת הדברות שבפרשת יתרו נאמר '''זכור''' את יום השבת לקדשו, ובאלו שבפרשת ואתחנן נאמר '''שמור''' את יום השבת לקדשו.}}: יש שתי בחינות הנקראות שבת: ספירת הבינה וספירת המלכות. הקליפות יכולות לינק (לקבל חיות) רק ממלכות ולכן היא צריכה שמירה, אבל מבינה אין באפשרותן לינוק – ולכן לא נאמרה בה שמירה. והטעם לזה, כי בינה היא היכל לאור האלוקי (נקודת החכמה) המאיר בה בגילוי.

==באותיות הקבלה==
תיבת 'היכל' מורה על יחוד חכמה ובינה, כי היכל אותיות ה"י-כ"ל. כ"ל בגימטריה חמשים, ורומז לחמשים שערי בינה, האות ה' של ה"י מורה על בינה{{הערה|כי כתיבת אות ה' היא הרכבה של שתי האותיות ד' - ו'. האות ו' כנגד פנימיות הבינה והאות ד' כנגד חיצוניות הבינה. כי בינה כלולה מכל עשר הספירות - הספירות העיקריות הן פנימיותה וארבע האחרונות (נצח, הוא, יסוד ומלכות שבה) הן חיצוניותה (ספר הערכים).}}, והיא במילוי יו"ד - לרמז שבתוכה ובפנימיותה נמצאת האות י' דחכמה{{הערה|דרך מצוותיך מצוות וידוי ותשובה עמ' לט.}}.

==בעבודת ה' באופן כללי{{הערה|ספר המאמרים תרפ"ו עמ' קכט ואילך, ומסוכם על דרך זו בהרחבה בנר למשיחי (טוביה בלוי), עמ' קי"ב ואילך).}}==
עבודת ה' אמיתית מחייבת קשר הדוק בין החכמה (אמונה וביטול לאלוקות) לבינה (הבנה והשגה), שהחכמה תאיר בבינה, ושהבינה תהיה כלי לחכמה{{הערה|עניינם של חכמה ובינה והיחס ביניהם מוסבר באריכות ב ד"ה כל הנקרא בשמי, תשכ"ב.}} שאם לא כן – תחסר לאדם כל עבודת ה' בשכל, ברגש ובמעשה.

חיוניות היא תכונה שכלית, הנובעת מהבנה. עבודת ה' הנובעת מאמונה בלי הבנה תהיה חסרת חיוניות והתלהבות, ועוד ועיקר – תחסר לו מצוות ידיעת ה' (שהיא מדאורייתא). יתר על כן, גם את מצוות 'חובת הלבבות' (אהבת ה' ויראתו)  ויקשה עליו לקיים, כי הולדת הרגשות היא כידוע ע"י התבוננות, וכשיש רגש יש מעשה. 

אבל למרות חשיבות ההבנה, הבנה בלבד בלי שתהיה חדורה באמונה מסוכנת עוד יותר. שכל אנושי שלא ינותב ע"י אמונה ינטה בקלות מדרך הישר, הנטיות הגופניות האנוכיות ישחדו וישבשו אותו – ובמקום להיות מורה דרך הוא יהפוך לכלי שרת של הייצר הרע.

==בעבודת המוחין{{הערה|תו"א כי אתה נרי ה' והוי' יגיה חשכי.}}==
ענין החכמה דקדושה הוא ראיית עין השכל '''שלמעלה''' מהשגה, והתכלית היא שבמוח האדם ('''בהשגה''' שלו) תורגש האמת האלוקית שלמעלה מהשגה. היינו, חכמת התורה הינה '''הפוכה''' מחכמה אנושית: בעוד חכמה אנושית מבוססת על שכל (הסקת מסקנות), מבוססת חכמת התורה על האמת האלוקית '''שלמעלה''' מהשכל. במילים אחרות: חכמת התורה היא '''ירידת''' האמת האלוקית להתלבש בשכל, וחכמה אנושית היא נסיון השכל '''לעלות''' להבין מה שלמעלה ממנו.

ולכן העוסקים בחכמת הפילוסופיה (ושאר חכמות העולם) אינם מרגישים כלל את אור האמת. בעוד שהחכמה דקדושה מביאה את האדם '''לביטול''' מציאותו הרי שהפילוסופיה (ושאר חכמות העולם) מביאות אותו להתייחס לשכלו כמציאות 'יש', מגשמות אותו והופכות אותו לגס רוח גמור - היפך בחינת הביטול שעל ידי בחינת הראיה דחכמה{{הערה|על פי שערי אורה.}}

על פי זה יובן מה שאמרו רז"ל{{הערה|מסכת שבת כא ע"ב.}} שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. היונים החשיכו על החכמה דקדושה על ידי חכמה דקליפה שהוא חכמת הפילוסופיא, פירוש נתבאר לעיל אלא שחושך זה של הקליפה יכול להחשיך רק על נר ה' המאיר בנשמה (על נקודת החכמה) אבל לא על עצם הנשמה, על עצם נקודת היהדות. ועל כן לא משנה מהו מצב האדם, ואפילו אם ח"ו שרוי הוא בעמקי הקליפות – תמיד יש ביכולת בחירתו החופשית לעורר נקודה זו ולחבר את עצם הנשמה לנשמה המאירה בגוף, ולהאיר מחדש את השכל, הרגש, הדיבור והמעשה שלו באור האמונה.

==בעבודת המידות{{הערה|תו"א ד"ה חייב איניש (הא'), דף צה-צו.}}==
עיקר ההתבוננות בגדולת ה' לא צריכה להיות ב'מציאות' הנבראים{{הערה|התבוננות בכך שריבוי העולמות והנבראים עד אין קץ ואין תכלית לכמותם ואיכותם מלמד על גדולת ה' (שברא כל אלו ומהוה ומחיה אותם).}} אלא '''בביטול''' הנבראים. כי אם תהיה ההתבוננות רק בריבוי הנבראים לכשעצמו המידות הנולדות מזה יהיו באופן של ישות ותהיה מהם יניקה לחיצונים.

==ראה גם==
# [[או"א עילאין#נקודה בהיכלא|או"א עילאין]]
# [[חכמה ובינה#החילוק בין חכמה לבינה|חכמה ובינה]]

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:תורת החסידות]]
[[קטגוריה:מושגים בחסידות]]
[[קטגוריה:מושגים בקבלה]]