עריכת הדף "תיקון חצות"

'''תקון חצות''' הוא סדר מזמורי תהלים ותפילות שאומרים יהודים יראי שמים המשתתפים בצער ה[[שכינה]] הקדושה בגלותה, בשעת חצות הלילה ככתוב בהלכות ה[[שולחן ערוך]]: "ראוי לכל ירא שמים שיהא מצטער על צער השכינה".

אצל החסידים, המשתתפים תמיד עם צער השכינה, סדר תיקון חצות היה ועדיין הינו מנהג נפוץ, אשר נהגו בו כל תלמידי הבעל שם טוב הקדוש.

בראשית תקופת ה[[התנגדות לחסידות]] הוותה אמירת תיקון חצות דבר המייצג את ההשתייכות לתנועת החסידות, ושימשה עילה לרדיפות מצד ה[[מתנגדים]].
==הכנה לתיקון==
לפני התקון על האדם להתבונן עמוקות בחטאיו אשר פגם וגרם לגלות ה[[שכינה]] ולהתמרמר עמוקות ולשוב בתשובה על חטאיו כדי שלא יעכבו את גלות השכינה{{הערה|[[אגרת התשובה - פרק ז']] ופרק י'}}. ה[[סבא משפולי]] היה נוהג לנגן לפני התיקון את [[ניגון קול ביער]].
==זמן אמירת התיקון==
יש שסוברים שזמן אמירת התיקון אינו דוקא בחצות הלילה, אלא מחצות הלילה והלאה שכן האשמורה הזו מעוררת חסדים בשמים לדברי חז"ל. בימי בין המצרים יש הנוהגים לומר תיקון גם בחצות היום על פי הוראת האר"י הק'.

בזמן אמירת התיקון יש לאדם לבכות על צער ה[[שכינה]] הקדושה, אך לאחריה עליו להתחזק בשמחה כדי לעבוד את ה' בשמחה, ולכן אומרים לאחר התיקון מזמור נ"א בתהלים בה נאמר "תשמיעני ששון ושמחה"{{הערה|[[ליקוטי אמרים - פרק כ"ו]]}}, אך אין אומרים מזמור זה בימים שאין אומרים בהם תחנון.{{הערה|[[היום יום]] כ"ח אדר א'.}}
==לאחר התיקון==
אמר אדמו"ר הרש"ב: "כשמנגנים את ה[[ניגון ארבע בבות]] בהתעוררות פנימית, זהו זמן המוכשר לתשובה והתקשרות; וכשמנגנים את הניגון בטהרת הלב, אחר תרומת הדשן נכונה בתיקון חצות לאחר [[קריאת שמע שעל המיטה]] באמיתיות ואחר תפילה במאמץ עמוק, אפשר לפעול ישועה פרטית בבנים וחיים."

== אמירתו בדורותינו ==

הגם שאמירת התיקון נועדה לכל לילה, בדורות האחרונים נתמעטו אומרי התיקון בכל לילה, והוא שייך לעיתים מזומנות בלבד.

חסידים ששאלו אם לנהוג באמירת התיקון, הופנו על ידי [[הרבי]] לדברי [[אדמו"ר הרש"ב]] ב[[קונטרס התפילה]]{{הערה|פרק י"א}}: {{הדגשה|ענין ה[[מרירות]] והשפלות.. רק לעיתים ובעת וזמן המוכשר לזה.. בתיקון חצות.. אבל אין-צריך בכל יום, הגם שבזוהר כתב, שבכל לילה צריכים להיות ממארי דחושבנא.. רז"ל דברו בצדיקים שהם בצלמנו כדמותנו.. אבל שאר בני אדם אינם-צריכים בכל לילה כי-אם לעיתים, וגם שיהיה ב[[יחידות]] דוקא שלא בפני אדם}}.

לגבי רגש ה[[מרירות]] באופן כללי מציין הרבי{{הערה|[[מאמר]] דיבור המתחיל "מרגלא בפומי' דרבא" [[תשמ"ו]]}}, כי {{הדגשה|ענין המרירות שבתשובה אינו שייך בדורנו זה האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, כיון שבדורנו אין לנו כח לענין המרירות וכו', וצריכים התחזקות והתעודדות יתירה כו', ולכן בדורנו זה עבודת התשובה היא מתוך שמחה דוקא. . ואין צריך להיות כלל ענין של מרירות}}. ומקשר זאת לדברי [[אדמו"ר הזקן]] שהזמן המסוגל למרירות בתיקון חצות הוא ב[[ליל שישי]], ואילו כעת הזמן הוא כבר יום השישי לאחר חצות היום, ו"אם-כן פשיטא שהעבודה בזמן זה היא מתוך שמחה דתשובה עילאה".

==לקריאה נוספת==
*הרב חיים שלום דייטש, '''על מה בוכים בתיקון חצות''', גליון כי קרוב פרשת בלק תשפ"א, עמוד 12

==קישורים חיצוניים==
* '''[https://chabadlibrary.org/books/adhaz/piskey/16.htm פסקי הסידור של אדמו"ר הזקן - תיקון חצות]''' באתר [[ספריית חב"ד - ליובאוויטש (אתר)|ספריית חב"ד - ליובאוויטש]]
* [http://chabad-il.org/hit/hit256.htm#6 יחסנו לעניין אמירת 'תיקון חצות'], מתוך [[התקשרות (גיליון)|התקשרות]]

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:תפילה]]
הערה לתיקון חצות, והיא תוספת ביאור למה שכתוב (בלק"א פ' מ"ג) ע"פ מה ששמעתי ממורי ע"ה בענין יראה פנימית וחיצונית דיראה פנימית ירא בושת ד"מ כמו שיש בושה לפני אדם גדול בדורו וצדיק כו'. שהבושה היא מפנימיותו ולא מחיצוניותו וזו היא יראה עילאה להתבושש מאור א״ס ב"ה המלובש בחכמה עילאה כ"ח מ"ה, דכולא קמיה כלא ממש חשיבא וע"י בטול זה החכמה תחיה וכו׳ (וכמ"ש בפרק ל״ט בהג"ה), ומזה נמשכה ג"כ הבושה וכו' וזהו י' של שם הויה ב"ה: 
ויראה חיצונית היא דרך משל כמו היראה ופחד ממלך גדול ונורא. שבחינת גדולת מלכותו היא מבחינת חיצוניותו שהיא התפשטות מלכותו על ארצות ומדינות רבות ורבי רבבות אנשים כו'. וזהו ה' אחרונה של שם הוי"ה ב״ה, שיש לה התפשטות אורך ורוחב כו' המורה על בחינות התפשטות מלכותו מלכות כל עולמים בלי גבול ותכלית. ובבחינת אין סוף ממש. כי מידת מלכותו מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד. מה שהעולמות והברואים שבתוכם הן בבחי' גבול ותכלית הוא מחמת צמצומים רבים ועצומים לצמצם האור והחיות הנמשך ממידת מלכותו יתברך. וזאת היא מעלת ומדרגת המלאכים והנשמות זו על זו גבוה מעל גבוה כו' כי לפי ריבוי הצמצומים באור הנמשך ממלכותו ית' ככה יתמעט האור והחיות המחיה ומהוה את הנשמה או את המלאך מאין ליש. וככה מתמעט מידת היראה והפחד בנשמה או במלאך. ואם תפול אימתה ופחר על איזה מלאך ביתר שאת ממעלת ובחינת מדרגתו אז יתבטל ממציאותו ויחזור למקורו והיה כלא היה. וזה שארז"ל הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהן ושרפם. אצבעו הקטנה דייקא, היא מידת מלכותו, מדרגה העשירית שבי"ס:
והנה זאת היא תורת האדם בעולם הזה ראשית עבודתו לקבל עליו עול מלכותו ית' להמשיך עליו פחד ואימת המלך הקב"ה איש איש כפי שכלו ודעתו והתבוננותו בעומק תבונתו בבחינת גדולת מלכותו מלכות כל עולמים למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן לד' סטרין וכו'. וכן בבחינת הזמן ה' מלך מלך וימלוך כו' לעולם ועד, עד אין קץ ותכלית כו'. וכל קבלה והמשכה זו שהאדם מקבל עליו עול מלכותו וממשיך עליו פחד ואימה ומייגע עצמו ביראה יגיעת נפשו וכו', כל זאת אינה רק בחי' העלאת מ"ן, שהיא בחי' אתערותא דלתתא: אך עיקר היראה היא הבאה מלמעלה אתערותא דלעילא דהיינו שתפול עליו מלמעלה אימתה ופחד ה' בלבו כאשר יוכל שאת בנפשו האלהית לפי ערך מקור חוצבה בריבוי הצמצומים שלא תתבטל כו'. והנה מעלת ויתרון יראה זו הבאה מלמעלה על בחינת היראה שהאדם ממשיך על עצמו ביגיעת נפש כו' ואפילו על האהבה שהאדם מוליד בנפשו מרוח בינתו בגדולת א"ס ב"ה וכן בחינת היראה עילאה יראה בושת שבנפש היא כמעלת ויתרון האור על החושך ממש כי זו שבאה מלמעלה היא בחינת אלהות ממידת מלכותו יתברך שבאצילות המיוחדת במאצילה בא"ס ב"ה וזו שהאדם ממשיך על עצמו היא ממידת היראה הכלולה בנפשו ממש, וכן האהבה כנודע, שכל נפש מישראל כלולה מי"ס דעשיה או דיצירה כו' רק שע"י התבוננות הן יוצאות מההעלם אל הגילוי לכן גם כן אינה שוה בכל נפש כי יש מתעורר במיעוט התבוננות כו' ובדבר קטן מתפעל כו':
והנה אחר שהגיע האדם למעלת ומדרגת היראה הבאה מלמעלה, ממלכותו יתברך שבאצילות, אזי ממילא יעלה ויבוא ויגיע לבחינת ומדרגת אהבה רבה, הבאה מלמעלה מאליה וממילא בבחינת מתנה, כדרכו של איש לחזור אחר אשה כו'. ולכן נקרא מידת יראה זו, זה השער לה' כו', בזאת יבא אהרן כו׳. אך בחינת האהבה שהאדם מוליד בנפשו על ידי התבוננותו היא בחינת העלאת מ״ן ואתערותא דלתתא לבחינת האהבה שבאה מלמעלה באתערותא דלעילא ממידת חסד ואהבה שבאצילות שהיא בחינת אלהות, וכן מה שמייגע נפשו להמשיך עליה יראה עילאה ירא בושת היא העלאת מ״ן ואתערותא דלתתא ליראה עילאה העליונה האמיתית וכו':
והנה מודעת זאת למבקשי ה' יבינו כל, כי לעתים רבים בעת רצון למעלה יצוה ה' חסדו ויאיר עליהם אור האהבה ותתלהט נפשם בלהט ולהב שלהבת העולה מאליה וממילא, ובאה מלמעלה בבחינת מתנה והיא מלתא דשכיחא. אבל לא שכיחא כלל שתפול אימתה ופחד על נפשם מלמעלה מאליה וממילא, והסיבה לזה היא בחינת גלות השכינה שירדה הארתה והשפעתה ונתלבשה בלבוש שק הם החיצונים שבהיכלות הקליפות כמ"ש בזוה"ק פרשה פקודי. אך להיות האהבה באה מלמעלה מאליה בקביעות, כל אימת שירצה האדם לעורר נפשו באתערותא דלתתא בהתבוננות כו' זהו דבר שא"א בלי קדימת היראה הבאה מלמעלה כי זה השער לה' כו' ודרכו של איש כו' כנ"ל:
והעצה היעוצה לזה להתאבל ולשית צער בנפשו על מניעת והסתלקות יראה ממנו הנקרא חורבן ירושלים, יר"א של"ם, בסיבת גלות השכינה, היא הארת מידת פחד מלכותו יתברך המלובש בלבוש שק אשר הלבשנו בעונותינו בפריקת עול מלכות שמים בביטול מ"ע ותלמוד תורה כנגד כולם, ובהמשיך עלינו עול דרך ארץ, שהוא פחד חיצוני פן יחסר לחמו וכי האי גוונא, שארי יראות חיצוניות המסירים לבב האדם מעבודת קונו וגורמים לפרוק עול תורה ועבודה. ויעקב חבל נחלתו כתיב, וכמשל המושך בחבל מלמעלה כו', שלכן ממשיכים ומורידים כביכול ג"כ הארת מידת פחד מלכותו ית' שורש נשמותינו ג"כ לשורש החיצונים כו' כנ"ל וכנודע:
והנה כל המעמיק דעתו ותבונתו בגדולת א"ס ב"ה, הממלא כ"ע וסובב כ"ע, וכולא קמיה כלא חשיב כו', יבכה במר נפשו על היותו גרמא בנזקין להוריד הארת כבוד מלכותו ית' בבחי' גלות לחיצונים שבהיכלות הנ"ל המגביהין עצמן כנשר לומר ידינו רמה ולא ה', לי יאורי ואני עשיתיני כו'. הצדיקים המבטלים נפשם וגופם לה' ליכלל וליבטל באורו ית' שפכו דמם כמים להיות ביטול זה נגד רצונם ודעתם, וזהו חרפתם אשר חרפוך וגו'. וזהו על נהרות בבל, נהרות הוא מלשון המשכה, בבל, הם החיצונים כי שם בלל ה' וגו'. והנה, כל ההמשכות אנו המשכנו ושם היינו וזהו שם ישבנו כו' אעלה את ירושלים על ראש שמחתי דייקא, פירוש שמחת הנפש בה' כשמשכלת ומתבוננת בגדולת ה' ונולדה מזה האהבה והשמחה, אזי צריך לעורר אח"כ מידת יראה עליונה מהן הבאה מלמעלה והוא בחינת ירושלים כנ"ל ועד"ז יבוארו כל הפסוקים:
והנה מאחר שמתאבל על מניעת והסתלקות היראה, מעלה עליו הקב"ה כאילו כו׳, ולזאת אין מניעותה מונעת מלחול ומלשרות על נפשו בחינת האהבה הבאה מלמעלה מאליה, שאינה בבחינת גלות כמו היראה וד"ל: אך לא די באנינות וצער בלב כי אם צריך להראות אבילות בפועל ממש, לישב על הארץ כו', מפני שמידת מלכות נקרא בשם כבוד מלכותו, וזהו עיקר מהות מידת המלוכה כמאמרם ז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואין כבוד אלא בדבר הנראה בראייה חושיית בפ"מ וד"ל:
ואחר הדברים והאמת האלה, כל החיל אשר נגע ה' בלבם יסירו מסוה הבושה ויתאספו אגודות אגודות עשרה או פחות או אפילו ביחידות ויעשו כסדר תיקון חצות הנדפס בסידורים והנה הגם שהזמן המובחר הוא בחצות האמיתי דוקא (דלא כמ"א) אעפ"כ אין זה לעכב אלא תחלת זמנה היא מתחלת האשמורה התיכונה כמ"ש בזוהר פ' ויקהל, שהן שתי שעות לפני חצות האמיתי בקיץ ובחורף וסוף זמנה נמשך עד אור היום, למי שלא היה יכול להקרים כי כמו שכתוב בפע״ח. ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת חז״ל שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה לעתיד דכתיב שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש וגו' - כן יהי רצון אמן: