עריכת הדף "דם"

הדם הוא ממוצע, המחבר את הנפש הרוחנית עם הגוף הגשמי.

==עניינו בעבודה==
עניינו בעבודה הוא [[גבורה|גבורות]], ה[[עבודה]] בקו השמאל: ביטול וביטוש ה[[נפש הבהמית]] ע"י [[מרירות]] הבאה מהתבוננות בריחוקו מאלוקות{{הערה|ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 234.}}. ע"י עבודה זו נמשך [[אור אין סוף]] ("נשמת" העולמות) להתקשר ולהתחבר ב[[מידות]] ("גוף" העולמות). כי אוא"ס המאיר במידות הוא כ[[נשמה]] המחיה את ה[[גוף]]{{הערה|לקוטי תורה שיה"ש אני ישנה וליבי ער קול דודי דופק.}}.

==רביעית דם שבו תלויה הנפש==
מלבד הדם ה"רגיל" ישנה ב[[לב]] תמיד רביעית דם '''מצד עצמו'''{{הערה|ליקוטי תורה שיר השירים ל"א א'.}} והיא "רביעית דם שהנפש תלויה בו"{{הערה|שבת ל"א סע"ב, חולין ע"ב א'.}}. כלומר, בשונה משאר הדם (שתפקידו לחיות את האברים) הנה רביעית זו היא בשביל הלב עצמו, להיות משכן רוח החיים שבלב{{הערה|משכן הנפש הבהמית, וראה בתניא פרק ט'.}}, והיא כלי לרוח החיים{{הערה|מאמרי אדמו"ר הזקן תקע"א עמ' קצ"ז.}}.

האופן בו מגיע דם ה[[נפש]] לכל ה[[אברים (בגוף)|איברים]] ומחיה אותם הוא ע"י הדם המתהווה מן המאכלים. תחילה מתעכל המאכל ומתבשל ב[[כבד]] (ששם נעשה דם ומתברר). המובחר שבדם נשלח ללב, מתאחד עם דם הנפש, ועד שנעשה '''הוא עצמו''' דם הנפש ממש{{הערה|לקוטי תורה שיה"ש אני ישנה וליבי ער קול דודי דופק.}}. בתחילה נסגר הדם בתוך הלב, ואחר כך נפתח הלב (ע"י כח שנמשך מן המוח) להמשיך הדם בכל האברים.  ומאחר וכל הזמן [[עבודת הבירורים|מתברר]] ונשלח דם חדש מן הכבד אל הלב וכו', לכן דופק הלב תמיד בתנועה דרצוא ושוב בסגירה ופתיחה.

==עניינו בעולמות==
החיות  והחמימות שבה מחיה הדם את האיברים (וברוחניות, האור האלוקי המחיה את העולמות{{הערה|אוה"ת דרושים לשבועות קס"ח, ויצא 354.}}) נמשכת מהגבורות{{הערה|כי חמימות מוספת חיות וקרירות הוא העדר והסתלקות החיות.}}. שורש גבורות אלו הוא בגבורות  דעתיק יומין ([[בוצינא דקרדוניתא]] שבפנימיות הכתר) המלובשות במוחא סתימאה (הבחינה העליונה שבחיצוניות הכתר{{הערה|בחיצוניות הכתר שתי בחינות כלליות: בחינה התחתונה שבו היא [[אריך אנפין]] שהוא שורש העולמות, והעליונה היא [[מוחא סתימאה]] שהיא שורש התורה.}}) שמשם עיקר המשכת החיות לכל העולמות{{הערה|כפי שמתבאר בפרק נ"ב בתניא, שחיות העולמות מעיקר השכינה מתאפשר רק ע"י התלבשותה ב[[תורה]].}}. והיינו, עניין הדם ב"עולמות" הוא, שגבורות דעתיק מתלבשות במוחא סתימאה, משם (ע"י בחינת ה"[[שערות]]" היונקות ממנו) נמשכת התורה, ועניין התורה הוא להמשיך ל[[זעיר אנפין]] (שהם העולם עצמו{{הערה|כי המידות הן כדוגמת ה"[[גוף]]", והאור האלוקי המחיה אותם הוא ה"[[נפש]]".}} את החיות האלוקית.

=== טעם שנקרא '''הקב"ה''' "לב"===
מהפסוק "צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם"{{הערה|תהילים ע"ג, כ"ו.}}  לומד המדרש{{הערה|שיר השירים רבה ה' ב'.}} "שנקרא הקדוש ברוך הוא '''לבן של ישראל'''.
ומסבירה תורת החסידות{{הערה|לקו"ת שיה"ש ל"ד א' בד"ה "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי כו'", ומובא גם באוה"ת יתרו תתקל"ז ובשה"ש תקי"ח-ט}}, שטעם שנקרא הקב"ה לב הוא משום שהוא מחיה את העולמות כדרך שהלב מחיה את האיברים. ובפרטות, האיברים כולם (כל אחד מהם) מקבל חיותם משלוש בחינות שבדם:

'''חיצוניות האיברים''' מקבלים את הדם ישירות מהכבד, שהבשר שורשו וחיותו מדם הכבד.

'''אמצעיות האיברים''' מקבלת מהדם שבלב. היינו, את הדם המובחר שולח הכבד ללב (ולא לאיברים). ולאחר שהזדכך שם זיכוך נוסף נעשה בו בחינה רוחנית, ואז הוא נשלח דרך הגידים{{הערה|למעשה דרך שני סוגי גידים: גידים הדופקים וגידי הרוח. הראשונים מקבלים את הדם מחלל השמאלי שבלב, והשניים מחלל הימני. ו"למעלה" יותר - שני חללי הלב עצמם מקבלים מהמוחין: חלל הימני מקבל מחכמה, והשמאלי מבינה.}} לכלי האמצעי שבכל איבר ואיבר.

'''פנימיות האיברים''' מקבלת מהמוח. הדם המזוכך ביותר שבלב נשלח למוח, שם  הוא מזדכך פעם שלישית ונשלח לכלי הפנימי של כל איבר.

וזהו שנקרא הקדוש ברוך הוא לב, "דכמו שהלב ממשיך חיות לכל האיברים כך הנה כתיב ואתה מחיה את כלם"{{הערה|תו"א, ד"ה בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה.}}. כי כל השפעת החיות לנבראים תלויה באתערותא דלתתא (בדוגמת הדם, שמגיע "מלמטה" מהמאכלים, וע"י שהולך ומזדכך נהיה כלי להמשיך את חיות הנפש באופן פנימי יותר ויותר).

==אדם הראשון דמו של עולם היה==
נאמר בירושלמי{{הערה|ספ"ב דשבת ה"ו.}} "אדם הראשון דמו של עולם היה שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו', וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות נדה לאשה".
מסביר אדמו"ר הצ"צ{{הערה|ביאורי הזוהר תתקמ"ב, על פי פירוש רש"י על הפסוק "ויז נצחם על בגדי" (ישעיה ס"ג ג') ש"נצחם הוא דמם.}}, '''שהדם הוא תוקפו ונצחונו של אדם'''" (שהוא עיקר חיותו). כלומר, כשם שהדם הוא עיקר חיות האדם, כך אדם היה אדם הראשון עיקר חיות העולם (שע"י תורה ומצוות הוא הממשיך את האור האלוקי לחיות את העולמות). והיינו (כיצד הדם הוא תוקפו של האדם), גוף האדם (הכלול מרמ"ח איברים) נמשך מהמידות{{הערה|כי בלי המלכות הן תשע מידות. ומאחר וכל אחת מהן כלולה מכולן עולה החשבון 9X9=81. היות ובכל בחינה פרטית יש ראש, תוך וסוף (שלוש בחינות פרטיות) אז 81X3=43. על זה צריך להוסיף עוד את ה' חסדים המגדילים – ונמצא חשבון האיברים 248.}}. ומאחר והמידות נולדות ע"י התבוננות{{הערה|ראה תניא פרק ג' ובכ"מ.}} נקראת החיות הנמשכת להן מבינה "דם".


וכן הוא על פי הקבלה (בתורת האר"י{{הערה|פרע"ח שער ספירת העומר פרק א'.}}): שאדם אותיות א-ד"ם: האל"ף (של א-דם) רומז לשם אהי"ה, ומשם נמשך הדם (אותיות ד"ם של א-דם).

'''אהי"ה''' הוא פנימיות הבינה (בחינת עתיק המאירה בה{{הערה|כידוע שהתגלות עתיק היא בבינה.}}, שהיא כח ההולדה שבה להוליד את המידות). וזהו שבשם אהי"ה נרמז עניין הדם. דמכיון שהוא שורש חיות המידות מספרו בגמטריה ד"ם{{הערה|הכוונה למספרו בריבוע: (1+(1+5)+(1+5+10)+(1+5+10+5)=44}}. ו'''דם''' (של א-דם) הוא חיות האדם עצמו, כפי שנמשכה בפועל לחיות את המידות, ועד כפי שהן נעשות רמ"ח איברים.

==המשכת דם דקדושה בקליפה==
אברי האדם הם כלים המגבילים את הדם, הדם מחיה אותם באופן שהוא מוגבל בהם, ורק כשיש נקב (פצע) הוא יוצא לחוץ.

על דרך זו ממש אברי האדם העליות (שהם הכלים הנעשים ע"י רמ"ח המצוות) מקבלים חיותם מהתורה, ומגבילים אותה שלא תצא להחיות את הקליפות{{הערה|שאמנם גם החיות שלהן היא מהקדושה, אך רק יניקה מועטת ביותר מבחינת אחוריים, כפי הראוי להם.}}. וכשעובר האדם (או מבטל) אחת המצוות הרי הוא פוצע את הכלים, ונמשך דרך הפגם ההוא יניקה גם מפנימיות האור האלוקי, וזו סיבת אריכות חורבן בית המקדש והגלות.

דבר זה נרמז בנגלה דתורה{{הערה|מסכת גיטים נ"ו ב'}} בעניין טיטוס שגדר את הפרוכת ויצא דם: שהראו להם בזה מה שגרמו בעוונם, לתת חיות לקליפות עד שהחריבו את המקדש{{הערה|אוה"ת ואתחנן רמו-ז, ומובא במקומות אחרים בחסידות, שם מבוארים בזה פרטים נוספים.}}.

==דם נעכר ונעשה חלב{{הערה|מסכת נידה ט' א'.}}==
===הסבר הביטוי===
מסביר הרבי האמצעי{{הערה|תו"ח שמות וארא נ"א א'.}} שאחר שהפך המאכל לדם ובא ללב, מהמובחר שבו יוצא למוח ושם נהפך מהות הדם לגמרי ונעכר ונעשה מהות חלב. ואותו מיץ החלב{{הערה|על פי משלי ל' ל"ג.}} מחזק כח השכל ואחר כך מתפשט ע"י הגידים היוצאים מהמוח לחיות רוחניות דק מאד לכל האברים והוא חיות נעלם מאד מערך מזג האברים (והעונג המורגש באדם אחר האכילה, הוא חיות זו הבא מהפיכת הדם). עניין זה קיים הן באיש והן באשה, אלא שבאשה הוא בריבוי יותר עד שנשפע ונתגשם ממנו חלב ממש בשדיים (כדי שיקבל התינוק השפעה היותר פנימית, שהחלב נמשך מחיות ההעלם שבמוחה, והוא יתרון היניקה על העיבור).

===עניינו בעבודה===
הוא המתקת הגבורות בשורשן (לא המתקת הגבורות ע"י שמתכללות בחסדים אלא), שהגבורות עצמן הופכות להיות חסדים (ע"י שמגלים בהן את שורשן), שלימות התשובה - זדונות נהפכו לו לזכויות{{הערה|מאמרי אדמו"ר האמצעי חג השבועות תקפ"ד, ד"ה להבין עניין הספירה.}}.

==דם הקרבנות==
עיקר הקרבנות הוא '''החלב''' (האמורים ש'''מקריבים''' על המזבח) '''והדם''' (ש'''זורקים''' על המזבח).
בעבודה{{הערה|אוה"ת פנחס א'עא, חנוכה 570.}}, הדם (הבא מגבורות) הוא העלאה (קריאת שמע, רצוא, אורות), והחלב (שעניינו "תענוג") הוא המשכה (תפילת עמידה, שוב, כלים).

והנה, עיקר ההעלאה (אינו בנפש האלוקית) אלא בנפש הבהמית (שלכן מקריבים דם '''הבהמות'''), שע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא תחדור מסירות הנפש לאלוקות גם בה.

==דם מילה ופסח==
דם הפסח הוא בירור נפש הבהמית אבל דם המילה חשוב כקטורת{{הערה|כי רגלי הסנדק דומה למזבח כאילו מקטיר קטורת לשמים. מטה משה חלק ז' פרק ד' אות ג'. וראה בדרכי משה יו"ד סי' רסה אות י"א}} – שהוא העלאת נפש האלוקית.

על פי זה מסביר הרבי הצ"צ{{הערה|אוה"ת שה"ש תפ"ז.}} את המדרש (על הפסוק "פתחי לי אחותי"{{הערה|שה"ש ה' ב'.}}) המקשר את יציאת מצרים לזכות שתי המצוות (דם פסח ודם מילה): עניינה של יציאת מצריים היא חיבור אצילות ובי"ע (ובעבודה ביטול נפש הבהמית, שע"י זה היא מתחברת עם נפש האלוקית), ודבר זה נעשה ע"י דם פסח ודם מילה.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:תורת החסידות]]