עריכת הדף "אנינות"

{{בעבודה}}
'''אנינות''' (או אוֹנָנות) היא הגדרה הלכתית למצב בו מצוי קרובו של ה[[פטירה|נפטר]] במשך הזמן שבין מות קרובו ועד [[קבורה|קבורתו]]. '''אונן''' הוא כינויו של אדם המצוי במצב של אנינות.

מן התורה דיני אונן כוללים רק את איסור אכילת קדשים (קדשי קדשים וקדשים קלים), מעשר שני וביכורים, אולם מדרבנן פטרוהו מכל [[מצות עשה]], בין דאורייתא ובין דרבנן, ויש אומרים בשולחן ערוך שגם אם האונן רוצה לקיים את מצוות העשה שלא בתורת חיוב, אינו רשאי.

==במקורות==
עניין האנינות מופיע בתורה באמירת נוסח וידוי מעשרות: "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו יד). המילה און קשורה בתורה ל[[מוות]] ו[[אבלות]], כדברי [[רחל אמנו]] בעת לידת [[בנימין]] "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני" (בראשית לה יח). במשנה מוזכר המושג בשם זה במסכת סנהדרין (מו:) לגבי קרובי הרוגי בית דין "ולא היו מתאבלין אבל אוננין שאין אנינות אלא בלב".

מקור נוסף בתורה הוא אמירת [[אהרן הכהן]] ל[[משה רבינו]] ביום מיתת [[נדב ואביהוא]] (ויקרא י יט) "ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה', וישמע משה וייטב בעיניו", בה מובא שאין לאונן לאכול קדשים.