עריכת הדף "חזקת שלש שנים"

'''חזקת שלש שנים''' היא דין מדיני [[חזקה]] האומר כי כאשר אדם מתגורר או משתמש בקרקע בתקופה של שלושה שנים רצופות, יש בהשתמשות זו לתת לו חזקת בעלות, כלומר שההנחה הראשונית והוודאית היא שכל אדם המתגורר בקרקע מסויימת בצורה של בעלות, ולא היה איש שמחה בפניו, יש להניח ב"מושכל ראשון" שהיא שלו עד שיתברר אחרת.

==יסוד הדין==
בגמרא (בבא בתרא כט, א) מובא בשם [[רבא]] כי יסוד זה דין מיוסד על כך שאדם שומר את [[שטר]]ו רק במשך שלש שנים. לאחר שלש שנים אדם אינו שומר יותר את שטרותיו וממילא גם אין לו שטר כזה הוא נחשב כבעלים.

בסברתו של רבא נחלקו המפרשים. הראשונים במקום כמו ה[[רמב"ן]] וה[[רשב"א]] מפרשים כי יסוד הבעלות היא עצם ההשתמשות בבעלים כקרקע, וטענת "אחוי שטרך" (הראה את שטרך) היא טענה שעשויה לקלקל חזקה זו מכיון שקיימת ראיה נגדית: אם אכן קנית את הקרקע ממני, היכן הראיות? לאחר שלשה שנים בהם אין דרך יותר להחזיק שטרות, מכיון שהבעלים מרגישים את עצמם בטוחים לאחר שכבר שלשה שנים שלא מחה איש בפניהם, אין דרך לשמור את השטרות וממילא די בהתגוררות בקרקע לשמש כחזקת בעלות.

יחיד הוא בעל הקצות החושן שמפרש את דברי הגמרא כפשוטם, וקובע כי מדובר אכן בתקנת חכמים מסויימת השומרת על זכויותיו של אדם לאחר תקופה מסויימת בה הוא לא יכול לשמור יותר על שטרותיו, והתקנה היא שעל אדם מוטלת האחריות לשמור שלא ישב איש בקרקעותיו במשך תקופה ארוכה כ"כ של שלושה שנים ללא מחאה וגילוי דעת נגדי, ואם לא עשה כן - יפסיד את הקרקע לטובת המתגורר, בלית ראיות.
==גדר הדין==
האם חזקת שלש שנים משמשת למעשה כראיה, או לא? כלומר כאשר ישנם עדים המעידים על כך שאדם מסויים התגורר בקרקע במשך שלשה שנים, האם יש בכך עדות גם על בעלותו בקרקע, או שהעדות היא רק על המציאות שהאדם התגורר בקרקע במשך שלושה שנים, ורק שלאחר מציאות זאת נקבע דין - אם מכח תקנה או טענה אחרת - שהקרקע בחזקתו כל זמן שלא יוכח אחרת. יש לתלות שאלה זו במספר יסודות: האחת הנזכרת (אם חזקת שלש שנים היא חזקת בעלות או תקנת חכמים), וגם לפי הצד שחזקת שלש שנים היא חזקת בעלות, יש לתלות שאלה זו בספקות האחרונים{{הערה|בקונטרס הספיקות}} אם חזקה היא הכרעה או הנחה במקום של ספק כלומר הנהגת התורה במקום שאין ראיה.

הנפקותא ההלכתית משאלה זו היא כזאת: יבא אדם ויעיד, בעדות של [[עד אחד]] שהיא עדות המועילה רק לענין שבועה, שאדם אחר החזיק בקרקע במשך שלשה שנים. האם יכולה עדות כזאת להועיל

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קמ"ה) נפסק: "אם הביא עד אחד שאכלה ג' שנים, מחזיר הקרקע ולא הפירות, מהאי טעמא. ואין צריך לומר כשאין עדים כלל על אכילת הפירות שמחזיר הקרקע ולא הפירות... בכל אלו, ישבע המערער שלא מכר ולא נתן לו כלום, ותחזור לו הקרקע, וישבע המחזיק שאינו חייב לו כלום מהפירות שאכל, ויפטר". השאלה היא האם פסק ה[[שולחן ערוך]] שהמחזיק חייב לישבע שאינו חייב למערער מהפירות שאכל בקרקע, היא גם באופן שהעד מעיד שאכלה ג' שנים? לכאורה לפי הדיעות בראשונים שעד אחד המסייע פוטר משבועה, אם כן מכיון שיש עד אחד שמעיד שאכלה שלש שנים, אזי אם נחשיב חזקת שלש שנים כראיה, נמצא שיש כאן עד המסייע, כלומר עד המעיד שהקרקע שייכת למחזיק. 

בשאלה זו דנו גדולים הפוסקים. בעל התרומות{{הערה|שער כ"א ח"ה דין ב'}} הביא ראי' מסוגיא זו שאכן עד אחד המסייע אינו פוטר משבועת היסת, והיינו לפי פסקו של הרמב"ם{{הערה|פי"ו דטוען}} והשולחן ערוך כאן שחייב הנתבע לישבע שבועת היסת בפירות שאכל ויפטור מהם, אף על פי שיש עד המסייעו שמעיד שאכלה שלשה שנים שהרי לעדותו הפירות הם שלו. ודבריו הובאו ב[[בית יוסף]]{{הערה|סוף סימן פ"ד }}. והטור שם חלק על בעל התרומות, ואת סברתו ביארו ה[[מהרי"ט]] ו[[כנסת הגדולה (פוסק)]] שהעד אינו מעיד רק שאכלה ג' שנים אבל אינו מעיד בבירור שהיא שלו כו', וכדבריהם תירץ הגידולי תרומה שם והפליא בתירוץ איך שאינו מבין הראי' כלל. 
==הכרעת הצמח צדק==
[[אדמו"ר הצמח צדק]]{{הערה|1=[http://www.chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/zz/shut/4/21/1&search=%D7%92%27+%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D חושן משפט סימן כא]}} כותב שלכאורה בעל התרומות צודק יותר, וכל זה אם הלכה זו היתה מבוארת בגמרא בפירוש. אבל מדברי הרמב"ם אין זה ראיה, כי הרמב"ם סובר שאף בשני עדים שמעידים על חזקה דג' שנים עם כל זה צריך הנתבע לישבע [[שבועת היסת]] כיון שאין מעידים בבירור שהיא שלו רק מדין חזקה (כלומר שסברתם היא שחזקת שלש שנים אינה ראיה אלא חזקה), אם כן כל שכן בעד אחד, אבל לדברי האומרים דכשיש לו חזקה אינו צריך לישבע היסת, אז ודאי ראוי שגם כשיש עד א' שאכלה ג' שנים אין צריך לישבע על הפירות, למאן דאמר דעד אחד המסייעו פוטרו משבועת היסת, ואם כן קשה על השולחן ערוך שפוסק שלא כהרמב"ם לענין חזקת שלש שנים{{הערה|בסי' ק"מ סעי' ב}} וכותב כי "זה שהחזיק שלשה אין מוסרין אותו לשבועה" אם כן למה פסק כאן {{הערה|בסי' קמ"ה ס"ד}} "בכל אלו ישבע המערער", כלומר אף אם הביא עד אחד שאכלה ג' שנים, והרי כיון שחזקה פוטרת משבועת היסת הרי יש לו עד המסייעו ויפטרנו מהיסת, וצריך לתרץ קושיא זו ולומר שהבית יוסף סובר שיש לצרף כאן שני שיטות: 1. שיטת בעל התרומות שסובר שעד המסייע אינו פוטר משבועת היסת, 2. השיטה שחזקת שלש שנים אינו פוטר משבועת היסת מכיון שאינו ראיה גמורה אלא הנהגת [[חזקה]], ובצירוף שני שיטות אלו מחמיר הבית יוסף לומר שעליו להשבע.
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:חושן משפט