עריכת הדף "מלחמת ההתשה"

'''מלחמת ההתשה''' הייתה מלחמה עקובה מדם שנערכה בין [[צה"ל]] וצבא מצרים בסיוע הצבא הרוסי. המלחמה התנהלה בתקופה שבין [[מלחמת ששת הימים]] ו[[מלחמת יום כיפור]], והשלב העיקרי בה החל בהתקפה מצרית ב[[י"ח אדר]] [[תשכ"ט]], והיא נמשכה עד הפסקת האש ב[[ה' אב]] [[תש"ל]].

שמה של המלחמה נקבע על ידי נשיא מצרים, שקבע את מטרתה כ'התשה' של מדינת ישראל כפעולת תגמול על הנצחון הישראלי ב[[מלחמת ששת הימים]]. המלחמה הסתיימה בהפסקת אש, המוגדרת כמלחמה ללא הכרעה, ובמהלכה נהרגו 367 חיילים יהודים ונפצעו קרוב לאלף, בעוד בצד המצרי היו מעל 10,000 הרוגים.

לאורך המלחמה שמשכה כשנה וחצי, קרא הרבי לסגל הפיקוד העליון ולמתווי המדיניות בממשלה לנקוט בגישה תקיפה ולא להיכנע ללחץ האמריקאי להפסקת האש, היות והמצרים ינצלו אותו באופן ודאי לביצור המערך המלחמתי ויפתחו תוך זמן קצר במלחמה מחודשת שתגבה חיי חיילים רבים. קריאותיו של הרבי לא נענו, ותחזיתו התבררה כמדוייקת, כאשר יום אחד בלבד לאחר חתימת הסכם אש הפרו אותו המצרים, והחלו בהכנות מאסיביות ל[[מלחמת יום הכיפורים]].

==רקע היסטורי==
במהלך [[מלחמת ששת הימים]] נחלו כוחות [[צה"ל]] נצחון על טבעי, והביסו באופן מוחלט את הצבא המצרי וכבשו את חצי האי סיני עד לגדה המזרחית של תעלת סואץ. מיד לאחר שהסתיימה המלחמה החלו הכוחות המצריים בשיקום הצבא בסיוע משמעותי של [[ברית המועצות]], ובהוראת סגל הפיקוד המצרי העליון החלו תקריות אש יזומות שנועדו להחליש את כוחו של צה"ל. תקריות אלו כללו את הטבעת המשחתת הישראלית 'אח"י אילת', וחילופי אש נגד מוצבי צה"ל במקביל להקמת קו הגנה והתקפה לאורך צדה המערבי של תעלת סואץ.

ב[[י"ד חשון]] [[תשכ"ט]] פתחו המצרים בהפגזה כבדה כשבמקביל פשטו מעבר לתעלה כוחות קומנדו מצריים, שהצליחו להרוג חמישה עשר מחיילי צה"ל. בתגובה פתח צה"ל ב'מבצע הלם' והתקיף לראשונה בהיסטוריה יעדים בעומק השטח המצרי, ופגש בשלוש נקודות אסטרטגיות בתשתית המצרית, שכללו הריסת תחנת שינוע חשמל שפגעה קשות במערכת החשמל בקהיר, וכן פגיעות קשות בשני גשרים מרכזיים. הצלחת המבצע הביאה לרגיעה ממושכת בקו החזית, אותה ניצל צה"ל להקמת קו מעוזים וביצורים לאורך גדות התעלה שכלל כ-30 מוצבים מבוצרים ועמידים בפני התקפות ארטילריה.

התקריות הבודדות הפכו למלחמה של ממש, כאשר הצבא המצרי החל בביצועו של מבצע צבאי רחב היקף שתוכנן להיערך בשלושה שלבים הדרגתיים: ריכוך ארטילרי והפצצת ביצורי ומוצבי צה"ל באמצעות מטוסים לאורך תעלת סואץ, החדרת כוחות קומנדו אל מעבר לתעלה והתקפה קרקעית של המוצבים הישראלים, וכניסה מאסיבית של גדודי חיל-רגלים שיכבשו את השטחים הסמוכים לתעלה.


==מהלך המלחמה==
בשבת קודש פרשת [[כי תשא]] [[י"ח אדר]] [[תשכ"ט]] פתחו המצרים בהפגזה ארטילרית כבדה לכל אורך התעלה, במהלכה הוטלו 40,000 פגזים על מוצבי צה"ל ונהרגו ארבעה חיילים. כתגובה, הופצצו בתי הזיקוק בעיר סואץ והוחרבו, ולמחרת במהלך שיגור נסיוני של רקטה נהרג הרמטכ"ל המצרי ששהה בקו החזית כחלק מסיור שערך עם סגל הפיקוד העליון, דבר שבלם את ההתקפה המצרית ומנע את ביצוע השלבים הבאים במתקפה המצרית המתוכננת. הריגתו של הרמטכ"ל היתה נס מוחשי, כאשר הוא נהרג מאש של רקטה מסוג 'זאב' שהיתה בעלת טווח קצר ויכולת דיוק נמוכה, והיתה בשלבי פיתוח ראשוני, ונורתה כניסוי. יחד עם הרמטכ"ל נהרגו כמה מדרג הפיקוד הבכיר.

במקביל לבלימת ההתקפה המתוכננת, הריגתו של הרמטכ"ל גררה לחץ ציבורי רחב היקף במצרים להשיב פעולת תגמול הולמת ולכבוש מחדש את חצי האי סיני. בעקבות לחץ זה, הגביר הצבא המצרי את התקיפות האוירייות על מוצבי קו בר לב, שהגיעו לשיאן בחודש תמוז של אותה שנה.

בחודשים הראשונים למלחמה, נמנעה ישראל מפעולות התקפיות רחבות היקף, והסתפקה בסיכול ממוקד של מתקני ההפצצה והמטוסים מתוך מטרה להמעיט במספר הנפגעים ככל האפשר בשל החשש מתגובה אמריקאית, והחלה בכך רק לאחר שהשגריר החדש בארצות הברית [[יצחק רבין]] הביע את עמדתו שארה"ב רואה בעין יפה את הפעולות הצבאיות של ישראל, ואף מעוניינים בהחרפתם.

לאחר קבלת עמדתו של השגריר, החלה ישראל בסדרת מבצעי תקיפה אויריים ורגליים בעומק השטח המצרי שפגו קשות בתשתית המצרית ואתרים צבאיים, כשמנגד ברית המועצות מעניקה גיבוי נרחב למצרים שכלל אספקת נשק וציוד, ושליחת יועצים צבאיים ועשרות אלפי לוחמים.

ב[[כ"ט כסלו]] [[תש"ל]] החל לחץ אמריקאי מאסיבי לכינון יחסי שלום עם מצרים וירדן בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני מר ויליאם רוג'רס, אך הצעתו נדחתה על ידי שני הצדדים הלוחמים, וכחודש לאחר מכן יזם צה"ל הסלמה בלחימה כאשר הרחיב את התקיפות הצבאיות על מצרים.

המלחמה נמשכה עד להסכם הפסקת האש שישראל נענתה אליו{{הערה|למעט שרי מפלגת גח"ל בראשות מנחם בגין, שהתנגדו להסכם ופרשו בעקבותיו מהממשלה.}} ב[[ה' מנחם אב]] [[תש"ל]], ונכנסה לתוקף למחרת.

על אף ההסכם, וכפי שחזה הרבי מראש, הפרה מצרים את ההסכם כבר למחרת היום בו חתמה עליו{{הערה|על פי סעיף 3 בהסכם "שני הצדדים יימנעו מלשנות את הסטטוס קוו הצבאי בתוך האזורים המשתרעים 50 קילומטר מזרחה ומערבה לקו הפסקת האש. אף צד לא יכניס או יקים מתקנים צבאיים חדשים כלשהם באזורים אלה", אך כבר בו' מנחם אב החלו המצרים לקדם סוללות של טילי קרקע-אוויר לעבר תעלת סואץ, כחיפוי לחציית התעלה על ידי כוחות רגליים מבלי לחשוש מהתקפות של חיל האוויר הישראלי, כפי שעשו ב[[מלחמת יום הכיפורים]].}}, והחלה בחיזוק מעוזי הצבא המצרי לאורך גדות תעלת סואץ, כהכנה ל[[מלחמת יום הכיפורים]].

למרות ההגדרה הצבאית היבשה שמלחמה המתסיימת בהפסקת אש מוגדרת כמלחמה ללא הכרעה, מטרת הצבא המצרי לגרום לנסיגת ישראל מקו הגבול לא הושגה, בעוד ישראל גרמה לאבידות של כעשר אלף חיילים מצריים, זרימת מאות אלפי פליטים לקהיר, התשה קשה של צבא מצרים{{הערה|במהלך המלחמה אבדו כוחות מצרים כ-120 מטוסים, בעוד צה"ל איבד חמשה עשר מטוסים בלבד.}} כאשר הוא נאלץ לבקש עזרה סובייטית, ופגיעה קשה בכלכלה המצרית.

==החזית הירדנית==
במקביל לחזית המצרית בתעלת סואץ, נאלץ צה"ל להתמודד עם הפגזות ותקיפות של יישובים וקיבוצים הקרובים לגבול עם ירדן בדרום הארץ בידי כוחות ארגוני המחבלים אש"ף ופת"ח בחיפוי צבא ירדן. היישובים היהודיים נאלתו בעקבות ההתקפות לחיות בהאפלה מוחלטת במשך כל שעות החשכה.

בחזית זו התמקד צה"ל בהתקפות ארטילריות כפעולות תגמול, אך ביצע גם מספר מבצעי תקיפה קרקעיים שלא הצליחו לגרום להבסת הכוחות המזויינים, אך גרמו לעליית כוחם של ארגוני המחבלים.

המלחמה בחזית זו נמשכה גם לאחר הסכם הפסקת האש עם מצרים, היות וארגוני המחבלים שהיו הכח התוקף העיקרי לא היו מחוייבים להסכם זה, אך הם הופסקו עם פריצת אירועי 'ספטמבר השחור' בחודש אלול של שנת [[תש"ל]], כאשר צבא ירדן פעל לגירוש כוחות המחבלים משטחי המדינה.

במהלך המלחמה, נהרגו בחזית זו למעלה ממאה יהודים מתושבי הגבול, וכמאתיים שישים חיילים.

==הפעילות החב"דית והתייחסויות הרבי למלחמה==
כבר עם סיומה של [[מלחמת ששת הימים]] וקבלת החלטת 242 של מועצבת הבטחון ב{{ה|או"ם}}, התייחס הרבי להחלטה אומללה זו וטען כי היא תוביל למלחמה מחודשת בין הצדדים{{הערה|1={{קישור שטורעם|59713|news|45 שנה להחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם|מערכת שטורעם}}}}.

במהלך המלחמה, ב[[כ"א כסלו]] שיגר הרבי מכתב לעסקן הרב [[חיים יהודה פלדי]], אותו סיים בשלילת שיטת ה[[אתחלתא דגאולה]], והוסיף שלצערנו בעלי השיטה{{הערה|שטענו שמלחמת ששת הימים היא שלב נוסף ב'אתחלתא דגאולה' כאשר שטחים נוספים התווספו למדינת ישראל והיא נחלה נצחון מוחץ על האויב באופן על-טבעי.}} לא השתכנעו עד עתה אף שהם רואים את התוצאות - מעשים שבכל יום, הפצועים הרבים שיש במלחמה בעקבות שיטה זו.

לכל אורך המלחמה ביקש הרבי מחסידי חב"ד בארץ שיבקרו את חיילי צה"ל במוצבים לאורך הגבול, יניחו עמם תפילין ויעודדו את רוחם{{הערה|הדיווחים על פעולות אלו נדפסו בסדרת [[ימי תמימים (ספר)|ימי תמימים]] חלק רביעי.}}.

בחודש אדר נכנס ל[[יחידות]] אלוף פיקוד דרום [[אריאל שרון]] והרבי שוחח עמו בקשר לעמדה הישראלית מול מצרים{{הערה|לאחר סיום המלחמה ביקש לקבל את דעתו של הרבי בנוגע להסכם הפסקת האש, ועקב הזמן הקצר הכתיבו אנשי המזכירות את המכתב לרב [[שלמה מיידנצ'יק]] שהביא לו את המכתב חתום וסגור.}}, וב[[ו' ניסן]] [[תש"ל]], מפקד חיל המודיעין האלוף אהרן יריב נכנס ל[[יחידות]] אצל הרבי ושהה בחדר הרבי למעלה משעתיים באופן חריג{{הערה|גם בשנים בהן קיבל הרבי ליחידויות פרטיות, לא התקיימו יחדויות כלל בימי חודש ניסן.}}, כאשר הרבי ניצל את פגישה זו כדי להביע שוב את עמדתו הברורה שלא להיכנע ללחץ מצד ממשלת ארה"ב. בסמיכות לחג הפסח מת נשיא ארה"ב מר אייזנהורר, וה[[פרזידנט (תואר)|פרזידנט]] מר [[שז"ר]] הגיע כנציגה של מדינת ישראל להשתתף בטקס הלוויה. בשל הזמן הקצר מסיום הטקסים הממלכתיים ועד ליל הסדר קיווה מר שז"ר להישאר אצל הרבי ולחגוג עמו את ליל הסדר, אך שגרירות ישראל בוושינגטון בגיבוי ראש הממשלה גולדה מאיר טרפדו את תכניותיו, והוא לא הספיק להיפגש עם הרבי{{הערה|תשורה משמחת הנישואין של מנחם מענדל ולאה סקורדר, עמוד 44, מפי השגריר מר יהודה אבנר.}}.

בעת השתתפותו של הרבי ב'[[פאראד]]' מול [[770]] ב[[ל"ג בעומר]] של אותה שנה, כאשר בדברים שנשא הרבי התייחס למלחמה והתבטא שהחיילים שנפלו במלחמה היא תוצאה ישירה מאי תיקון [[חוק מיהו יהודי]], ורישום גויים שעלו מרוסיה כיהודים. בעקבות הסערה שהתעוררה עקב דברים אלו{{הערה|שהגיעו לשיאם כאשר ראש הממשלה באותן ימים מרת גולדה מאיר מחתה על כך במליאת הכנסת, וברוח זו כתבו מספר עיתונאים שהרבי מנצל את הנופלים למלחמה פוליטית.}}, התייחס לכך הרבי פעם נוספת באופן פומבי בהתוועדות של [[פרשת בהעלותך]] באומרו: "כשם שברור לי שעכשיו אנו נמצאים בשבת פרשת בהעלותך בשעה שלוש וחצי, רעווא דרעווין, כך ברור לי שמותם של החיילים הוא תוצאה ישירה לכך שרושמים גויים כיהודים . . מה לעשות וכך אני רואה? האם מצפים ממני שלא אומר את הדברים אפילו שכך אני רואה?!".

ברוח זו זעק הרבי רבות במהלך השנה נגד הפסקת האש, ולאחר חתימתו והתריע במילים מפורשות שמצרים מתכוננת למלחמה ובעתיד יפלו הרבה קרבנות בגלל הסכם זה.

כאשר אמריקה חגגה את חתימת ההסכם בגיבוי שגריר ישראל יצחק רבין שהתראיין והסביר עד כמה ההסכם טוב עבור ישראל, התריע הרבי בפומבי פעם אחר פעם שהוא יביא סכנה גדולה, וכן אמר בשיחת שבת פרשת מטות-מסעי, כ"ח תמוז תש"ל: "פשוט וברור, שכל "הפסקת-האש" הזו, היא הסחת דעת, כיון שבזמן הזה, נאצר רוצה לבנות ולהכניס נשק לתעלת סואץ. כעת, הנשק שנקנה והתקבל מהצרפתים והרוסים עומד בלוב, וממתין למשלוח. ממתינים רק לרגע שבו יפסיקו להפציץ, ואז יוכלו לשלוח את כל הנשק, ולהתחיל לבנות שם".

"אך האם הם באמת אינם יודעים שכל "הפסקת-האש", היא בלתי הגיונית לחלוטין וכל כולה משחק של המצרים?! הם הרי בוודאי יודעים ומבינים את זה. אלא הבעיה היא, שפוחדים לומר זאת ל"ידידים הטובים" – ארצות הברית. ולמרות שגם בארצות הברית מבינים כמה שזה בלתי הגיוני, ולמרות שהיהודים יודעים שכך חושבים בארה"ב, בכל זאת פוחדים לומר להם זאת".

כ'פעולת הגנה' על החיילים המוצבים לאורך החזית, הורה הרבי ב[[שבת חזון]] לרב [[טוביה פלס]] במהלך ה[[התוועדות]], שיעבור בכל החזיתות של [[צה"ל]] מתעלת סואץ ועד לרמת הגולן, וימסור להם בשמו כי הוא מאחל להם ומברך אותם בהצלחה רבה, ואף נתן לו בקבוק 'משקה' לחלק לחיילים לאמירת 'לחיים', והורה לו לחלק להם תפילין תמורת תשלום סמלי של לירה אחת. הרבי נתן לו הוראות נוספות כיצד לבצע את השליחות: עליו לקחת שניים או שלושה חסידים מאנ"ש ששירתו בצה"ל. להשתדל לבקר את החיילים כשהם לבושים במדי הצבא.

בהתוועדות שנערכה ב[[כ' אב]] דיבר הרבי על כך פעם נוספת ובמהלך הדברים פרץ בבכי באומרו: "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה?!"{{הערה|פסוק הלקוח מההפטרה של אותה שבת.}}, וטען בתקוף שכל יום שעובר ולא הורסים את ההתקדמות המצרית פוחתים הסיכויים לבלום התקדמות זו בהמשך, הן מבחינה בטחונית והן מבחינה מדינית.

==קישורים חיצוניים==
*'''[http://old2.ih.chabad.info/images/notimage/77870_he_2.pdf להשבית אויב ומתנקם]''' פרק ד', בהוצאת [[ועד חיילי בית דוד]] תשרי תשע"ד

{{הערות שוליים}}
{{מלחמות ישראל}}
[[קטגוריה:מלחמות ישראל]]