עריכת הדף "מלחמת ההתשה"

{{בעבודה מתמשכת}}
'''מלחמת ההתשה''' הייתה מלחמה עקובה מדם שנערכה בין [[צה"ל]] וצבא מצרים בסיוע הצבא הרוסי. המלחמה התנהלה בתקופה שבין [[מלחמת ששת הימים]] ו[[מלחמת יום כיפור]], והשלב העיקרי בה החל בהתקפה מצרית ב[[י"ח אדר]] [[תשכ"ט]], והיא נמשכה עד הפסקת האש ב[[ה' אב]] [[תש"ל]].

שמה של המלחמה נקבע על ידי נשיא מצרים, שקבע את מטרתה כ'התשה' של מדינת ישראל כפעולת תגמול על הנצחון הישראלי ב[[מלחמת ששת הימים]]. המלחמה הסתיימה בהפסקת אש, המוגדרת כמלחמה ללא הכרעה, ובמהלכה נהרגו 367 חיילים יהודים ונפצעו קרוב לאלף, בעוד בצד המצרי היו מעל 10,000 הרוגים.

לאורך המלחמה שמשכה כשנה וחצי, קרא הרבי לסגל הפיקוד העליון ולמתווי המדיניות בממשלה לנקוט בגישה תקיפה ולא להיכנע ללחץ האמריקאי להפסקת האש, היות והמצרים ינצלו אותו באופן ודאי לביצור המערך המלחמתי ויפתחו תוך זמן קצר במלחמה מחודשת שתגבה חיי חיילים רבים. קריאותיו של הרבי לא נענו, ותחזיתו התבררה כמדוייקת, כאשר יום אחד בלבד לאחר חתימת הסכם אש הפרו אותו המצרים, והחלו בהכנות מאסיביות ל[[מלחמת יום הכיפורים]].

==רקע היסטורי==
במהלך [[מלחמת ששת הימים]] נחלו כוחות [[צה"ל]] נצחון על טבעי, והביסו באופן מוחלט את הצבא המצרי וכבשו את חצי האי סיני עד לגדה המזרחית של תעלת סואץ. מיד לאחר שהסתיימה המלחמה החלו הכוחות המצריים בשיקום הצבא בסיוע משמעותי של [[ברית המועצות]], ובהוראת סגל הפיקוד המצרי העליון החלו תקריות אש יזומות שנועדו להחליש את כוחו של צה"ל. תקריות אלו כללו את הטבעת המשחתת הישראלית 'אח"י אילת', וחילופי אש נגד מוצבי צה"ל במקביל להקמת קו הגנה והתקפה לאורך צדה המערבי של תעלת סואץ.

ב[[י"ד חשון]] [[תשכ"ט]] פתחו המצרים בהפגזה כבדה כשבמקביל פשטו מעבר לתעלה כוחות קומנדו מצריים, שהצליחו להרוג חמישה עשר מחיילי צה"ל. בתגובה פתח צה"ל ב'מבצע הלם' והתקיף לראשונה בהיסטוריה יעדים בעומק השטח המצרי, ופגש בשלוש נקודות אסטרטגיות בתשתית המצרית, שכללו הריסת תחנת שינוע חשמל שפגעה קשות במערכת החשמל בקהיר, וכן פגיעות קשות בשני גשרים מרכזיים. הצלחת המבצע הביאה לרגיעה ממושכת בקו החזית, אותה ניצל צה"ל להקמת קו מעוזים וביצורים לאורך גדות התעלה שכלל כ-30 מוצבים מבוצרים ועמידים בפני התקפות ארטילריה.

התקריות הבודדות הפכו למלחמה של ממש, כאשר הצבא המצרי החל בביצועו של מבצע צבאי רחב היקף שתוכנן להיערך בשלושה שלבים הדרגתיים: ריכוך ארטילרי והפצצת ביצורי ומוצבי צה"ל באמצעות מטוסים לאורך תעלת סואץ, החדרת כוחות קומנדו אל מעבר לתעלה והתקפה קרקעית של המוצבים הישראלים, וכניסה מאסיבית של גדודי חיל-רגלים שיכבשו את השטחים הסמוכים לתעלה.


==מהלך המלחמה==
בשבת קודש פרשת [[כי תשא]] [[י"ח אדר]] [[תשכ"ט]] פתחו המצרים בהפגזה ארטילרית כבדה לכל אורך התעלה, במהלכה הוטלו 40,000 פגזים על מוצבי צה"ל ונהרגו ארבעה חיילים. כתגובה, הופצצו בתי הזיקוק בעיר סואץ והוחרבו, ולמחרת במהלך שיגור נסיוני של רקטה נהרג הרמטכ"ל המצרי ששהה בקו החזית כחלק מסיור שערך עם סגל הפיקוד העליון, דבר שבלם את ההתקפה המצרית ומנע את ביצוע השלבים הבאים במתקפה המצרית המתוכננת. הריגתו של הרמטכ"ל היתה נס מוחשי, כאשר הוא נהרג מאש של רקטה מסוג 'זאב' שהיתה בעלת טווח קצר ויכולת דיוק נמוכה, והיתה בשלבי פיתוח ראשוני, ונורתה כניסוי. יחד עם הרמטכ"ל נהרגו כמה מדרג הפיקוד הבכיר.

במקביל לבלימת ההתקפה המתוכננת, הריגתו של הרמטכ"ל גררה לחץ ציבורי רחב היקף במצרים להשיב פעולת תגמול הולמת ולכבוש מחדש את חצי האי סיני. בעקבות לחץ זה, הגביר הצבא המצרי את התקיפות האוירייות על מוצבי קו בר לב, שהגיעו לשיאן בחודש תמוז של אותה שנה.

בחודשים הראשונים למלחמה, נמנעה ישראל מפעולות התקפיות רחבות היקף, והסתפקה בסיכול ממוקד של מתקני ההפצצה והמטוסים מתוך מטרה להמעיט במספר הנפגעים ככל האפשר בשל החשש מתגובה אמריקאית, והחלה בכך רק לאחר שהשגריר החדש בארצות הברית [[יצחק רבי]] הביע את עמדתו שארה"ב רואה בעין יפה את הפעולות הצבאיות של ישראל, ואף מעוניינים בהחרפתם.

לאחר קבלת עמדתו של השגריר, החלה ישראל בסדרת מבצעי תקיפה אויריים ורגליים בעומק השטח המצרי שפגו קשות בתשתית המצרית ואתרים צבאיים, כשמנגד ברית המועצות מעניקה גיבוי נרחב למצרים שכלל אספקת נשק וציוד, ושליחת יועצים צבאיים ועשרות אלפי לוחמים.

ב[[כ"ט כסלו]] [[תש"ל]] החל לחץ אמריקאי מאסיבי לכינון יחסי שלום עם מצרים וירדן בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני מר ויליאם רוג'רס, אך הצעתו נדחתה על ידי שני הצדדים הלוחמים, וכחודש לאחר מכן יזם צה"ל הסלמה בלחימה כאשר הרחיב את התקיפות הצבאיות על מצרים.

המלחמה נמשכה עד להסכם הפסקת האש שישראל נענתה אליו{{הערה|למעט שרי מפלגת גח"ל בראשות מנחם בגין, שהתנגדו להסכם ופרשו בעקבותיו מהממשלה.}} ב[[ה' מנחם אב]] [[תש"ל]], ונכנסה לתוקף למחרת.

על אף ההסכם, וכפי שחזה הרבי מראש, הפרה מצרים את ההסכם כבר למחרת היום בו חתמה עליו{{הערה|על פי סעיף 3 בהסכם "שני הצדדים יימנעו מלשנות את הסטטוס קוו הצבאי בתוך האזורים המשתרעים 50 קילומטר מזרחה ומערבה לקו הפסקת האש. אף צד לא יכניס או יקים מתקנים צבאיים חדשים כלשהם באזורים אלה", אך כבר בו' מנחם אב החלו המצרים לקדם סוללות של טילי קרקע-אוויר לעבר תעלת סואץ, כחיפוי לחציית התעלה על ידי כוחות רגליים מבלי לחשוש מהתקפות של חיל האוויר הישראלי, כפי שעשו ב[[מלחמת יום הכיפורים]].}}, והחלה בחיזוק מעוזי הצבא המצרי לאורך גדות תעלת סואץ, כהכנה ל[[מלחמת יום הכיפורים]].

למרות ההגדרה הצבאית היבשה שמלחמה המתסיימת בהפסקת אש מוגדרת כמלחמה ללא הכרעה, מטרת הצבא המצרי לגרום לנסיגת ישראל מקו הגבול לא הושגה, בעוד ישראל גרמה לאבידות של כעשר אלף חיילים מצריים, זרימת מאות אלפי פליטים לקהיר, התשה קשה של צבא מצרים{{הערה|במהלך המלחמה אבדו כוחות מצרים כ-120 מטוסים, בעוד צה"ל איבד חמשה עשר מטוסים בלבד.}} כאשר הוא נאלץ לבקש עזרה סובייטית, ופגיעה קשה בכלכלה המצרית.

==החזית הירדנית==
במקביל לחזית המצרית בתעלת סואץ, נאלץ צה"ל להתמודד עם הפגזות ותקיפות של יישובים וקיבוצים הקרובים לגבול עם ירדן בידי כוחות ארגוני המחבלים אש"ף ופת"ח בחיפוי צבא ירדן. היישובים היהודיים נאלתו בעקבות ההתקפות לחיות בהאפלה מוחלטת במשך כל שעות החשכה.

בחזית זו התמקד צה"ל בהתקפות ארטילריות כפעולות תגמול, אך ביצע גם מספר מבצעי תקיפה קרקעיים שלא הצליחו לגרום להבסת הכוחות המזויינים, אך גרמו לעליית כוחם של ארגוני המחבלים.

המלחמה בחזית זו נמשכה גם לאחר הסכם הפסקת האש עם מצרים, היות וארגוני המחבלים שהיו הכח התוקף העיקרי לא היו מחוייבים להסכם זה, אך הם הופסקו עם פריצת אירועי 'ספטמבר השחור' בחודש אלול של שנת [[תש"ל]], כאשר צבא ירדן פעל לגירוש כוחות המחבלים משטחי המדינה.

==הפעילות החב"דית והתייחסויות הרבי למלחמה==


{{הערות שוליים}}
{{מלחמות ישראל}}

[[קטגוריה:מלחמות ישראל]]