עריכת הדף "יציאת מצרים"

{{בעבודה|}}
לאחר שבני ישראל היו ב[[ארץ מצרים]] במשך כ-210 שנים, [[הקב"ה]] שלח את משה רבינו להוציאם משם. התהליך שארך כשנה, כלל את עשרת המכות, נטילת ממונם של המצריים וקרבן פסח; ומכונה "'''יציאת מצרים'''".

==השיעבוד==


==עשרת המכות==
*'''מכת דם''' - משה פוגש את פרעה מוקדם בבוקר על שפת הנילוס והוא אומר לאהרן להכות במקלו את המים. באותו רגע הפכו כל המים לדם וכל הדגים מתו. משה לא היכה בעצמו את הנילוס כיון שהוא עצמו ניצל בעת שאמו החביאה אותו בנילוס. מכת דם ארכה שבוע ימים. 

*מכת צפרדע - צפרדעים הגיעו מהנילוס וכיסו את הארץ כשהם נכנסים לבתים ואפילו לתנורים. בשלב זה פרעה מבטיח לשחרר את בני ישראל באם הצפרדעים ייעלמו.

*'''חמישי''' - משה מבקש מה' שיקח את הצפרדעים כפי בקשת פרעה ולהוכיח את כחו של הקב"ה. כל הצפרדעים מתו והריח ברחובות היה נורא, אך פרעה חזר בו מהבטחותיו ולא רצה לשחרר את העם. ה' אמר למשה לצוות לאהרן לקחת אבק מהארץ ולזרוק מה שהפך מיד לכינים (גם כאן היה זה אהרן ולא משה כיון שהוא עצמו ניצל כאשר החביא את המצרי שהרג באדמה). מכת כינים פשטה בכל מקום ואפילו '

*'''מכת בכורות''' בדיוק בחצות הלילה, ה' עבר בכל ארץ מצרים והרג את כל הבכורות בכל בית החל מבכור פרעה ועד בכור השפחה, ובכל הארץ היתה צעקה גדולה ובכי עצום. פרעה רץ לחפש את משה תוך שהוא צועק כי הוא מסכים ליציאתם של בני ישראל. (יש לזכור כי פרעה עצמו היה בכור והוא חשש על חייו). היהודים ביקשו משכניהם בהשאלה את כל חפציהם היקרים, ואלו נתנו אף יותר מאשר מה שהתבקשו. בני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון כאשר הלחם לדרך עוד לא הספיק לתפוח ולהחמיץ. את [[ליל הסדר]] בכל שנה אנו חוגגים בדיוק בלילה זה של היציאה ממצרים.
==היציאה==


==בתורת החסידות==
שמה של ארץ "[[מצרים]]", מקביל למשמעות "מיצר" וגבול; ובעבודת ה' - הגבלות על הנפש שמפריעים לה לעבוד את ה' בשחרור וללא הגבלות. ההגבלות הללו קיימות בשני אופנים: א. שה[[נפש הבהמית]] מצירה ל[[נפש האלוקית]]. ב. שה[[נפש האלוקית]] מוגבלת ביכולותיה להתעלות בקדושה (שכן אם היא תוכל לעלות ללא הגבלה, היא [[ביטול במציאות|תתבטל במציאות]]).

המשמעות של יציאת מצרים ב[[עבודת השם]] היא, הסרת המיצר והגבול. והיינו דהשכל שב[[מוח]] מאיר בלב במדות טובות בפועל ממש{{הערה|1=היום יום ד' שבט.}}. מסיבה זו יציאת מצרים היא פעולה מתמשכת ולא פעולה חד פעמית, שהרי כל יום ויום האדם מתעלה ויוצא ממיצר נוסף בעבודת ה'.

ב[[ספר התניא]] [[ליקוטי אמרים - פרק ל"ז|פרק ל"ז]] מבאר את המאמר:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=בכל [[דור]] ו[[דור]] וכל [[יום]] ו[[יום]] חייב [[אדם]] לראות עצמו כאילו הוא [[יציאת מצריים|יצא]] היום מ[[מצרים]].}}

[[אדמו"ר הזקן]] מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת [[נפש אלוקית|נפש האלהית]] ממאסר ה[[גוף]] [[משכא דחויא]] ליכלל ביחוד [[אור אין סוף]] ב"ה על ידי עסק ה[[תורה]] וה[[מצוות|מצות]] בכלל.

יציאה זו מתרחשת בפרט בפרט בקבלת מלכות שמים ב[[קריאת שמע]] שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש, באמרו {{ציטוטון|ה' אלהינו [[ה' אחד]]}}. וזאת על פי המבואר בספר התניא כי המילה '''אלהינו''' הנאמרת ב[[שמע ישראל]] הוא על דרך הנאמר על [[אברהם אבינו]] "אלהי אברהם" וכו', שמשמעותה היא לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד [[אור אין סוף]] ב"ה. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע וגו', אבל אנחנו - בני ישראל - ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו ית' המיוחדים במהותו ו[[עצמותו]] ית' בתכלית היחוד, והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול{{הערת שוליים|בספר התניא מובא כאן: כמו שכתוב ב[[זוהר]] הקדוש על פסוק ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והווה ליה לומר ותרומה אלא משום דכולא חד עיין שם היטב].}} ובכך נתן לנו את האפשרות ליבטל ביחודו יתברך, ולזה אין מונע לנו מ[[דביקות]] ה[[נפש]] ביחודו ואורו ית' אלא ה[[רצון]] שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו ית' ואומר {{ציטוטון|ה' אלהינו [[ה' אחד]]}}, הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו ית' ד"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", והיא בחינת יציאת מצרים.

מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת [[קריאת שמע]] דווקא, למרות ש[[מצוות זכירת יציאת מצרים|היא]] מצוה בפני עצמה ולא ממצות [[קריאת שמע]] כדאיתא ב[[מסכת ברכות|גמרא]] ו[[שולחן ערוך|פוסקים]] אלא מפני שהן דבר אחד ממש. על כך מרומז גם בסוף פרשת יציאת מצרים המסתיים במילים {{ציטוטון|אני ה' אלהיכם}}, המורה על ביטול הנפש באחדותו יתברך, כמבואר.

{{הערות שוליים}}
{{פסח}}
[[קטגוריה:פסח]]