עריכת הדף "מסכתות בני"ך"

{{תבנית:בעריכה}}

בארבעה מקומות בש"ס מסתיימת המסכת בברייתא:
'''"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך."'''

מסכתות אלו הן: [[מסכת ברכות]], [[מסכת נזיר]], [[מסכת יבמות]] ו[[מסכת כריתות]].

בנוסף לכך שזהו הראשי תיבות של מסכתות אלו (בני"ך); גם הסיום הוא ב"ורב שלום '''בניך'''".

==ההדרן==
בשנת [[תש"מ]] אמר [[הרבי]] הדרן על מסכתות אלו, החל ב[[יו"ד שבט]] והמשיכו ב[[התוועדות|התוועדויות]] שלאחריו. בהדרן זה מבאר כ"ק [[אדמו"ר שליט"א]] את תוכנן הפנימי של מסכתות אלו ואת הקשר ביניהן.

הדרן זה יצא לאור "לקראת יום הבהיר, יום השלישי שהוכפל בו כי טוב פרשת שמיני, "יום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר", ש"הוא יתן מעדני מלך", התחלת [[שנת התשעים]] לכ"ק [[אדמו"ר שליט"א]]" - [[י"א ניסן]] [[תנש"א]].

==תוכן ההדרן==
===השאלות===
בתחילתו מביא הרבי את דברי ה[[מהרש"א]] אשר ברייתא זו קשורה לתוכן של כל מסכתא (בברכות הוא ענין קיום העולם, ביבמות שאפילו שתוכן המסכת נראה כעוקר דברי תורה, מכל מקום הוא אינו עוקר דבר מן התורה, ואדרבה בזה מביא לידי שלום. בנזיר ששמואל ושמשון הנזירים שפטו את ישראל והשכינו בהם שלום.

לאחר מכן הובא ביאור ה"ערוך לנר" שהוא מחולק לשלום בין הקב"ה לאדם, בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו ובין הגוף והנשמה (ברכות הוא בין האדם למקום. יבמות הוא לחבירו (כיון שהיבמה אינה אשתו). נזיר הוא בין איש לאשתו (שהרי הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין). וכריתות הוא בין הנשמה לגוף, כיון שאדם העובר עבירה כזו שחייבים עליה כרת, מפריד בין נשמתו לגופו).

הסיבה שהערוך לנר אינו מבאר כמו המהרש"א היא מפני שלביאורו אין קשר בין המסכתות; אולם לפי ביאורו הוא, הרי ישנו קשר, שכולן עניינן לעשות שלום.

אך עדיין קשה (א) מפני מה יש חילוק בעניני השלום של כל מסכת, הרי כולם באותו לשון? ו(ב) אם הסדר בש"ס הוא ברכות, יבמות, נזיר וכריתות, מפני מה הסדר הוא בני"ך - ברכות, נזיר, יבמות וכריתות?

ועוד, שהרי בסיומי מסכתות אלו כלל אין מדובר בענין של שלום (שבברכות מסתיים באמירת "לך בשלום" למת, וביבמות שדיני אשת איש הם כדיני נפשות, בנזיר גודל ענית אמן יותר מגיבור המנצח במלחמה ובכריתות גבי המעשה שמלכא ומלכתא היו יושבים בסעודה והתווכחו מה יותר טוב כבש או עז עד שהכהן הגדול אמר כבש שאותו מקריבים לתמיד ואמרו שלא למד, שהרי התורה אומרת במפורש "אם כבש אם עז")?

===ד' חלוקות באופן השלום===
נקודת הביאור היא שה"שלום" נעשה דוקא ע"י תורה, כיון שהעולם מצד עצמו הוא '''מנגד''' לאלקות, וישראל ע"י התורה עושים שלום בעולם. וד' המסכתות הינן ד' אופנים בשלום זה.

ב[[קריעת ים סוף]] היו ד' קבוצות בבני ישראל, וכל אחד הינה דרך מסויימת בעבודת ה' (וגם אלינו שהרי התורה היא נצחית):

(א) הקבוצה שטענה "נפול לים" - הולכים ב[[מסירות נפש]] על כל ציווי מהקב"ה. (ב) הקבוצה שטענה "נחזור למצריים" - הם הבינו שהקב"ה לא מרוצה מכמות ה"וינצלו את מצרים", וצריכים לשוב על מנת לקחת את שאר הכסף שנותר במצרים. (ג) הקבוצה שטענה "נעשה עמהם מלחמה" - שצריך לבטל לגמרי את המנגד של מצרים. (ד) והקבוצה שטענה "נצווח כנגדם" - שצריך להתפלל, והמנגד יתבטל בדרך ממילא.

ד' קבוצות אלו, בעצם הינן ג"כ אופנים בשלום שנעשה בעולם:

(א) בדרך מסירות נפש - מראה על חלישות העולם שמנגד לאלקות. (ב) בדרך אתהפכא - שהופכים את העולם שיעזור לקדושה. (ג) בדרך מלחמה - לבטל את המנגדים לאלוקות. ו(ד) בדרך תפילה - שלא שייך מנגד והוא מתבטל ממילא.

בעצם, הן ד' שלבים: בתחילה צריכה להיות [[קבלת עול]] בדרך מסירות נפש, ומתקדמים למלחמה לביטול המנגדים, עד שפועלים עליו שלא ינגד לאלוקות ואף יסייע, ועד שהוא עצמו נהפך לטוב בהתגלות מציאותו האמיתית.

בסגנון שונה י"ל לגבי התורה ש"ניתנה לעשות שלום בעולם" (ולכן יש ג' מצוות שמחוייב למסור את נפשו, אך בשאר המצוות אסור כיון שצ"ל "וחי בהם"). ובזה ישנם ד' אופנים:

(א) מצד גדרי הנותן (התורה) - העולם לא יכול לנגד, ואם מנגד מוסר את נפשו. ומצד גדרי המקבל (ב) פועל על המנגד שיעזור או לפחות ש(ג) לא ינגד. ו(ד) השלימות של העבודה היא חיבור שניהם עד שלא שייכת מציאות המנגד לאלקות.

===כיצד הוא גם בתוכן הסיום===
ועפ"ז יובן הקשר של מסכתות אלו לברייתא זו:

'''ברכות''' - מצד גדרי הנותן - קריאת שמע ענינה קבלת עול מלכות שמים עד מסירות נפש, ולכן מסתיימת המסכת בעניני פרידה מן המת, כיון שאם אי אפשר להסתדר בעניני קדושה בעולם, מוטב למות. 
:[וע"ד החסידות: ברכה - מלשון המשכה (כמאמר המשנה "אומרים מן העולם ועד העולם" - מה[[עולם הבא]] ([[עלמא דאתכסיא]]) ל[[עולם הזה]] ([[עלמא דאתגליא]])). והמשכה זו קשורה במס"נ, כיון שכמו אור הנר שמצידו עולה הוא למעלה ורק בגלל הפתילה יורד הוא למטה].
:ה[[רמב"ם]] אומר שעיקר המסכת הוא הברכות על המזון, וחיוב ברכות אלו הוא שלא יהיה כגנב, שהרי כל העולם של הקב"ה, ורק ע"י הברכה הקב"ה נותן לאדם רשות לאכול. שהרי האוכל הינו קדשי שמים, וע"י הברכה האדם נעשה כעבד של הקב"ה, ועבדים אוכלים מהקדשים.
:ומכל זה מובן שהשלום הוא מצד הנותן - שהאדם האוכל צריך להתבטל, ורק אז יכול הוא לאכול.

'''יבמות''' - מצד גדרי המקבל ע"י בירור והפיכה לקדושה. ייבום עדיף על חליצה, כיון שחליצה הוא ענין של קטטה ומריבה בין היבם ליבמתו, וכן בינו לאחיו. אולם מכל מקום גם בחליצה יש ענין של שלום - שהיא יכולה להינשא למי שהיא רוצה, וכן מובא בזהר שהחליצה עושה טובה לנשמת המת. אך העיקר של השלום הוא ביבום.

הענין בעבודה: בדרך כלל לאדם יש תולדות, דהיינו, מעשים טובים, וכאשר אין לו, זהו מצד התערבות של הלעומת זה, שהרי זה גורם לו להידחות מגבול הקדושה, וע"י הייבום שנקרא הולדה של המת, או עכ"פ חליצה שעושה תיקון לנשמתו (אבל לא נעשה אצלו הולדה, ולכן יבום קודם). ומכל זה מובן את קשר המסכת לענין השלום מצד גדרי המקבל (שבודקים מה יותר טוב לו) והפיכתו לקדושה.

בסיום המסכת נאמר גם שחכמים ביטלו את הדרישה וחקירה בעדי ממונות, בכדי שלא לנעול דלת בפני הלווים. וגם בזה מודגש השלום מצד המקבל: הקב"ה (הנותן) הצריך לדרוש ולחקור את העדים בכדי שלא תתקבל עדות שקר, ואין זה מצד חשש שקר אלא מצד גזירת הכתוב. וכיון שהתורה מתחשבת בגדרי המקבל, הצריכו גם בדיני ממונות (ולא רק בדיני נפשות). אולם חכמים התקדמו צעד נוסף לכיוון גדרי המקבל ואמרו שאין צורך בדרישות וחקירות, כיון שזה יגרום לאנשים מסויימים להמנע מלתת הלוואות.

ובפרטיות יותר: האמת של התורה (הנותן) שמתבטאת בשני עדים מתאימה עם גדרי העולם (המקבל) - שאין דופי בעדות. וההתחשבות בגדרי המקבל היא בכך שבשביל טובת העולם עדיף שלא לחקור וכן לא תינעל הדלת בפני הלווים.




[[קטגוריה:ספרי אדמו"ר שליט"א]] [[קטגוריה:ש"ס]]