עריכת הדף "שלום מענדל קלמנסון"

הרב '''שלום מענדל קלמנסון''' ע"ה, נולד בשנת תרפ"ב בעיר '''ויטבסק''' להוריו הרב שניאור זלמן ומרת מנוחה קלמנסון.

בשנים הבאות עברה המשפחה לפושקינה – פרבר לנינגרדי (כיום – '''פטרבורג''') בו החלה להתפתח באותן השנים קהילה חב"דית. 

בגיל חמש עשרה בלבד נשלח ללמוד בישיבת '[[תומכי תמימים]]' בעיר [[קורסק]], ישיבה שהתקיימה בתנאי מחתרת. באותם ימים טרופים נדדו התלמידים מעיר אחת לאחרת בגין רדיפות הקלגסים הקומוניסטים. זה היה גם גורלו של הת' שלום מענדל שנאלץ היה לנדוד מקורסק אל העיר קלינצי.

בשלב מסוים נפתח סניף של הישיבה בעיר מליטופול שבחצי האי קרים, וושלום מענדל נדד גם לשם. אביו ר' זלמן, חשש שמא אימו לא תתן את הסכמתה למסע ארוך שיגרום לניתוקו מהבית והמשפחה, אך מאידך גיסא, הנער צריך ללמוד תורה, לכן ליווה ר' זלמן את בנו לתחנת הרכבת והעלהו על הרכבת שיצאה לדרכה. רק מששב לביתו הודיע לרעייתו כי בנם נסע ללמוד בסניף '[[תומכי תמימים]]' המרוחק אלפי ק"מ מביתם. 

במליטופול למד יחד עם חמשה או ששה תמימים. הוא שהה בישיבה זו כשנתיים ימים, משנת תרח"צ עד חורף ת"ש, או אז נסע לסניף '[[תומכי תמימים]]' ב[[כותאיס]] שב[[גרוזיה]], שם למד אצל הרב [[יוסף גולדברג]]. לימים התמנה שלום מענדל בעצמו להיות מגיד שיעור בישיבה, והוא בן שמונה עשר שנים בלבד. 

גם בגרוזיה עקבו אנשי המשטרה החשאית אחרי הישיבות החב"דיות ורדפו אחריהן. בשלב מסוים פשטו הרשעים על הישיבה, ולקחו את כל ניירותיו של שלום מענדל . בדרך כלשהי הצליח להימלט והתחבא בבית משפחה לא יהודית, שם שהה חודשים מספר עד שקיבל בחזרה את ניירותיו. משנרגעו קמעה הרוחות, נסע לעיירה סינקי שבגרוזיה, שם ניהל מחלקת 'תומכי תמימים' עד  תום ימי המלחמה, או אז נסע ל[[סמרקנד]], לשם הגיעו בני משפחתו שברחו מביתם בלנינגרד. שמחת המפגש הייתה גדולה מאוד.

בחודשים הבאים הגיע הת' שלום מענדל ללבוב, עיר הגבול, ומשם הצליח בבריחה הידועה לצאת מרוסיה ולהגיע עד למחנה העקורים [[פוקינג]].

בתחילת חורף תש"ז החליטו אנ"ש במחנה הפליטים '[[פוקינג]]', שיש צורך להושיב אנשים קבועים בפראג כדי שיתעסקו בהצלת החסידים ששהו בפולין ובמדינות אחרות שהיו בשליטת הקומוניסטים. בניגוד לפוקינג, בפראג היתה אפשרות לטלפן ולעמוד בקשר רצוף עם הרבי הריי"צ ששהה אז בניו יורק.
ועד אנ"ש בפוקינג בראשות המשפיע הרב ניסן נמנוב, שלחו לפראג שלושה חסידים: הרב שלום מענדל קלמנסון, הרב [[הלל פבזנר]] (לימים רב קהילת חב"ד בצרפת) ומרת [[הדסה גרליק]] (פרמן). לא חלף זמן רב, ור' שלום מענדל נותר לבדו (מלבד זמן מוגבל בו שהה עמו ידידו הוותיק ר' [[משה מרוזוב]]). ר' שלום מענדל פעל בפראג במסגרת '[[הלשכה]]' בהנהלת הרב [[בנימין גורודצקי]], ובהכוונת [[הרבי הריי"צ]]. 

על פי הוראות [[הרבי הריי"צ]], המשיך הת' שלום מענדל לסייע לחסידים להמשיך דרכם מהמדינות הקומוניסטיות אל מדינות המערב כמו צרפת וגרמניה. הוא אף סייע להקים מוסד חינוכי '[[בית שרה]]' עבור בנות הפליטים. ועסק בפועל בניהולו במשך תקופה. בד בבד זכה לשמש כאיש הקשר בין הרבי לאמו הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה שהגיעה באותה עת לצרפת. 

הוא אף עסק בשליחויות שונות על פי הוראות אדמו"ר הריי"צ והרבי, בין היתר גם בהדפסת ספרי [[קה"ת]]. כפי העולה מסדרת ספרי "אגרות קודש", זכה ר' שלום מענדל לקבל מהרבי אגרות רבות באותן שנים, ובהן הוראות רבות, הן לגבי ההדפסה והן לגבי הפליטים. רבות מתכתובות אלו עברו דרך הרב קלמנסון, שכתב לרבי בחורף תש"ז: "אני הנה כל עניני בתור מקשר וזה אני עושה כפי היכולת".

בתחילת קיץ תש"ז ביקש רשות מהרבי לעזוב את פראג, אך לא קיבל תשובה חיובית עד לט"ו מר חשוון תש"ח, כאשר אדמו"ר הריי"צ השיב לו: "'''ועל שאלתו אודות עצמו, יעתיק מושבו לפאריז'''".

בחודשים הבאים עבר לפריז, לשם כבר הגיעו רבים מהחסידים שיצאו מרוסיה. 

בשנת תש"ט הקים את ביתו עם תבלחט"א הרבנית בתיה, בת החסיד הנודע הרב [[עוזיאל חזנוב]] ע"ה. בשנים שלאחר החתונה, למד את אמנויות השחיטה והמילה, מלאכות קודש שבהן עסק במסירות במשך עשרות שנים. 

חלפה עוד תקופה ממושכת עד שהחסידים הפליטים מרוסיה החלו להתיישב באזורים שונים בפריז ובסביבותיה. וכך, בשנים הבאות דאג הרב [[בנימין גורודצקי]] ליישב כמה משפחות חב"דיות בעיר [[אוברוויליע]] הסמוכה לפריז. בקבוצת משפחות זו הייתה גם משפחת קלמנסון הצעירה. מלבדה התיישבו באותה עת גם משפחות וילשאנסקי, מנקין, בלינוב, איידלמאן ועוד. 

עם התיישבותם במקום, דרש מהם הרבי לערוך פעילות עם יהודי [[אוברוויליע]]. החסידים טענו בפני הרבי כי אין כמעט יהודים בעיר, אך הרבי השיב שיש בעיר לפחות מאתיים יהודים! בעקבות כך החל ר' שלום מענדל להסתובב בין בתי העיר, כאשר הוא תר ובולש אחר שמות יהודיים בתיבות דואר ובשערי הבתים. בעבודה איטית וממושכת איתר עוד ועוד משפחות יהודיות, עמן החל לפעול בקירובן לדרך המצוות. 

פעילות זו נעשתה על אש קטנה. השינוי הדרמטי אירע בשנת תשכ"ב, כאשר אלג'יריה הכריזה על עצמאות. בעקבות זאת עזבו אלפי יהודים את המדינה ועברו לצרפת, רבים מהם התיישבו באיזור אוברוויליע בפריז. הרב קלמנסון פגש באלפי יהודים שלא היה להם כל בית רוחני. על פי הוראות הרבי מה"מ, הקים בשנת תשכ"ג את קהילת "שניאור". בשלב ראשון נפתח בית כנסת בו התפללו חסידים לצד יוצאי אלג'יר. הדגש בפעילות ניתן על תפילות ושיעורי תורה שקירבו את יוצאי אלג'יר לקהילה החדשה. ר' שלום מענדל כיתת רגליו מבוקר ועד ערב בבניינים רבי קומות באזור שבו שוכנו יוצאי אלג'יר, פגש וסייע להם ככל יכולתו. וכך, צעד אחר צעד קירב רבים מהם לקהילה החדשה.

המוסדות שהקים ר' שלום מענדל, נקראו בשם "שניאור", משום שאותה שנה, תשכ"ג, הוכרזה על ידי הרבי כ"[[שנת הק"ן]]" להסתלקות [[אדמו"ר הזקן]] והרבי קרא לקיים פעולות שונות לכבוד אדמו"ר הזקן. על שם זה קרא ר' שלום מענדל את קהילתו החדשה בשם זה. בהתבטאות נדירה אמר פעם הרבי, כי מוסדות "שניאור" ראויים לשמם. 

[[אוברוויליע]] רחוקה רק שבעה קילומטרים מפריז. באותה תקופה התגוררו בה כשבעים אלף נפש, ומתוכם יהודים מעטים. משפחות אנ"ש, כאמור, היו בודדות ביותר. זו הסיבה שהילדים נסעו בכל בוקר ללמוד במוסדות חב"ד בפריז ובעיר יער שבפרברי פריז. בשל המרחק וטלטולי הדרך, הילדים לא שבו לביתם בכל יום, אלא נותרו ללון בפנימיות של אותם מוסדות. רק הפעוטות עד גיל 5 לא נשלחו לפנימיות ונשלחו למוסדות המקומיים עבור הגיל הרך. כאשר הרב קלמנסון כתב על כך לרבי, קיבל תשובה חריפה מאוד, שתוכנה היה – ברוסיה היתה לכם מסירות נפש עבור חינוך ואילו כאן שאיש אינו רודף אתכם, אתם שולחים את הילדים למוסדות גויים? 

בו במקום נטל על עצמו הרב קלמנסון לפתור את הבעיה, והקים גן לגיל הרך. 

בשנת תשכ"ה ביקש להקים בית ספר יהודי על טהרת הקודש. ר' שלום מענדל, למרות יציאתו מברית המועצות, עדיין היה צריך לחוש את טעמם של הקומוניסטים ששלטו בעיריית אוברוויליע. אמנם הם לא יכלו לאסור את לימוד התורה, אבל הם הקשו את המלאכה והערימו קשיים ככל יכולתם. משהבין זאת הרב קלמנסון, החליט ללכת באופן של "לכתחילה אריבער". בדרך הרגילה היה עליו להגיש לעירייה בקשה להקמת מוסד חינוכי, ולאחר אישורים מצדם היה צריך לפנות למשרד הפנים כדי שיאשרו אף הם את המוסד. ר' שלום מענדל עקף את הסדר הרגיל והגיע היישר למשרד הפנים. הללו אישרו את הקמת הבית ספר אך שלחו את התוכניות והבקשות לעירייה תוך ציון העובדה כי זכותה לערער על ההחלטה בתוך חודשיים ימים. 

פקידי העירייה שהבינו כי הערימו עליהם, זעמו ותכננו להגיש ערעור, אולם איש לא הבין מה קרה שהערעור לא הוגש אלא חודשיים ויום אחד. הרב קלמנסון ביקש לדחות את ערעורם שכן הוא הוגש לאחר החודשיים הקבועים בחוק. משרד הפנים הצדיק את דבריו המבוססים לפי החוק, ובית הספר 'שניאור' היה לעובדה מוגמרת!  

עם השנים, גם העירייה החלה להעריך ולהוקיר את פועלו של ר' שלום מענדל ואף החלה לסייע למוסדות.

ר' שלום מענדל ותבלחט"א הרבנית בתיה פעלו כל העת על פי הוראות מיוחדות שקיבלו מהרבי. בשנים הראשונות להקמת המוסד זכו לקבל שפע של הוראות, ברכות ותשובות מעודדות. באחת היחידויות של הרבנית בתיה, אמר לה הרבי: "את צריכה להיות בשמחה כי הקב"ה שמח מהעבודה שלכם".

עומס העבודה הגדול, שנפל על כתפיה של הרבנית בתיה, היה קשה מדאי, ובאחת הפעמים שנסעה ל"בית חיינו", נכנסה ל'יחידות' ושטחה בפני הרבי את הקושי הגדול בעבודתה, החל מהשכמת יום ועד שעת לילה מאוחרת, תוך עבודה רצופה וקשה כאשר בבית ממתינים לה תשעה ילדים קטנים. הרבי השיב בקצרה ובפשטות: "המוסדות צריכים להקים 'גן ישראל'". התשובה הדהימה אותה ואת בני המשפחה. היא הרי הסבירה כי יש לה עומס עבודה, והנה הרבי משיב כי יש לפתוח עוד פרויקט, ומהיכן יקחו מי שיעשה זאת? מהיכן יגייסו מימון ל"גן ישראל" כאשר לא עמדו בנטל המימוני של בית הספר עצמו?

אבל עם תשובה של הרבי, הרב קלמנסון והרבנית לא התווכחו. כבר בקיץ הקרוב הוקם 'גן ישראל' באוברוויליע. לקעמפ הגיעו תלמידים יהודים שלמדו בבתי ספר אחרים. חלקם התרשמו לטובה מהדרך החב"דית וממנהלי הקעמפ, הלא הם משפחת קלמנסון, ובשנת הלימודים הבאה גדל מספר התלמידים והתרחב. במשך השנים הבאות הביא 'גן ישראל' עוד ועוד תלמידים לבית הספר, מה שהביא לתקציבים מוגדלים מצד משרדי הממשלה. בזכות 'גן ישראל' הגיע גם תקציב לנהג אוטובוס, לטבחית ולמנקה, והרבנית בתיה קלמנסון יכלה להוריד מעט מהנטל. 

פועלו המבורך קנה לו שם טוב, והרשויות בצרפת הוקירו את פועלו באמצעות הענקת פרס מיוחד על מפעל חיים למען קהילת אוברוויליע והסביבה. כמו כן קיבל מדלית זהב מאת הממשלה הצרפתית. 

היחס של הרבי לפעילות ר' שלום מענדל ורעייתו היה מיוחד במינו. בני המשפחה מספרים, כי כאשר בתם מרת פייגא לויטין המתגוררת בניו -הייבן התכוננה ללידתה הראשונה, הגיעה אליה אמה הרבנית בתיה כדי לסייע לה. מיד לאחר הלידה, היישר מבית הרפואה נסעה הרבנית ל-770 ונכנסה ל'יחידות'. עוד לפני שהספיקה להודיע לרבי על הבשורה הטובה, איחל לה הרבי "מזל טוב", ושאלה עד מתי היא מתכוננת להישאר בניו יורק, משהשיבה על כוונתה להישאר עד אחרי הברית, הורה לה הרבי באופן מפתיע לחזור מיד לצרפת. הוראה זו גרמה לה לשמחה רבה; היא נוכחה לדעת עד כמה הרבי מייקר את עבודתה במוסדות "שניאור". כבר למחרת עלתה על מטוס שיעדו צרפת, ואת איחוליה לברית המילה מסרה באמצעות הטלפון.

ביום שני כ"ג בכסלו תשע"ב, השיב הרב שלום מענדל קלמנסון את נשמתו לבוראה והוא בן 89 שנים. במסע ההלוויה שלו שהחל בפאריז, נחסמו רחובות על ידי קהל רב מכל החוגים, תלמידים ומכרים ובני משפחותיהם, אשר בזכותו הם הולכים בדרך היהדות והחסידות. אלפי התלמידים שלמדו במוסדותיו במשך השנים, באו להיפרד ממי שעמד שנים רבות בראשות המוסדות במסירות אמיתית.

הלווייתו שיצאה מצרפת, המשיכה לארץ הקודש ולאחר מסע רב-משתתפים נטמן בהר הזיתים. 

הותיר אחריו בנים ובנות:

הרב יוסף יצחק קלמנסון.

הרב מאיר שמחה קלמנסון  – פריז.

גב' ביילה גנזבורג – מילאנו איטליה.

גב' רבקה ליפסקר – ניו יורק.

גב' רחל ברוכשטט – ניו יורק.

גב' פייגא לויטין – ניו הייבן.

גב' שטערנא שרה דייטש – מגדל העמק.

גב' לאה רסקין – אוסטרליה.

גב' חיה ניסלביץ – אוברוויליע.