עריכת הדף "כוונת הנענועים (דלולב)"

'''כוונת הנענועים''' של ה[[לולב]] מוסברת בתורת החסידות{{הערה|בעיקר ב[[סדר תפילות מכל השנה]] שער הלולב עמ' שפה ואילך (בהוצאה החדשה).}} על יסוד לשון ה[[משנת חסידים]]{{הערה|מסכת ימי מצווה וסוכה פ"ה מ"ג. ומובא בכתבי האר"י בשער הכוונות עניין סוכות דרוש ה', פע"ח שער הלולב פ"ב ופ"ג, סידור האריז"ל כוונת הנענועים. ומובא ומוסבר בחסידות במאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא עמ' ג. תקס"ב ח"א עמ' כז. תקע"ב ע' נב. סידור עם דא"ח עמ' שנז ב' (בהוצאה החדשה). עמ' שפג ד'. במאמרי אדה"א בדברים ח"ד עמ' א' שט ואילך. במאמרי הצ"צ באוה"ת בלק עמ' א' כז ואילך. אצל הרבי הרש"ב סה"מ תרנ"ב עמ' א' ואילך, המשך תרס"ו ס"ע מה והמשך תער"ב ח"ב עמ' א' קטז, ועוד.}} "שהוא להמשיך דעת לנוקבא דזעיר אנפין העומדת בחזה דזעיר אנפין".

==שלושת המושגים==
כדי להבין את לשון המשנת חסידים '''להמשיך דעת לנוקבא דז"א העומדת בחזה דז"א''' יש להבין את שלושת המושגים הכלולים בה:

'''[[דעת]]''' היא הרגשת חיות השכל, '''לא''' הבנת השכל אלא הרגשת החיות שבו. בהבנת עניין שכלי ישנם שני דברים: עצם הבנת השכל, וההתפעלות ממנו. היינו, מהבנת השכל גרידא לא נמשכת שום התפעלות. אדם מתפעל מעומק השכל, מהיופי שבו רק כשהוא תוקע את '''דעתו''' בשכל. דוגמא לעניין זה מובא מאברהם אבינו: לפני שהכיר את בוראו עבד לשמש כמו תרח אביו, אלא שהיה בינהם הבדל גדול: תרח לא תקע את דעתו בע"ז ולכן לא התפעל מזה ובשעות שלא עבד היה עסוק בענייניו הפרטיים. מה שאין כן אברהם אבינו תקע דעתו בחוזקה ולא הסיח דעתו מהשמש כל היום ולכן עבד אותה בהתפעלות גדולה (ולכן גם מיד כששקעה היה נרגש בדעתו שאין היא הבורא האמיתי וכו', ועד שהכיר את בוראו). היינו, מבחינת ההבנה של השכלת אותה עבודה זרה הייתה זו של אברהם '''זהה''' לזו של תרח, אלא שאברהם תקע דעתו בזה - ולכן התפעל.

'''חזה דז"א''' הכוונה לששת המידות{{הערה|חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד.}} שהן מקור [[כח המדבר]]{{הערה|כי הדיבור מבטא את רגש האדם, שכאשר רוצה האדם להביע מחשבותיו ורגשותיו לזולת הרי זה ע"י דיבור.}}, המשפיע את '[[הבל הלב]]' ל[[מלכות]]{{הערה|היא כח הדיבור האלוקי, ככתוב "מלכות '''פה''' תורה שבעל פה קרינן לה.}}.

'''נוקבא דז"א''' היא [[ספירת המלכות]], ונקראת כך משני טעמים: '''א.''' כי מקבלת מז"א{{הערה|ובכל מקום בחינות המשפיע והמקבל נקראות זכר ונקבה. וכשם ש'בינה' היא בחינת נקבה - שמקבלת מ'חכמה', כך 'מלכות' היא בחינת נקבה – שמקבלת מז"א.}}, '''ב.''' כי ההבל היוצא מהלב (ונהיה מקור לדיבור) הוא רק מיעוט מחיצוניות הלב (הרגש), ולכן נקרא שיוצא דרך נקב{{הערה|היינו, לטעם השני השם 'נקבה' הוא הלחם המילים נקב ה, ומשמעותו היא שבחינת מלכות המרומזת באות ה' אחרונה של שם ה' מקבלת מז"א רק מבחינת אחוריים (כי נקב מורה על מיעוט האור ביותר, כמשל בית חשוך שהאור חודר אליו לא דרך חלון אלא רק דרך נקב קטן בקיר).}}.

==כוונת הנענועים==
===המשכת הדעת למלכות===
ספירת המלכות נהיית מקור לנבראים ע"י כך שהיא '''מעלימה''' על האלוקות{{הערה|כדרך שהוא במשל, בדיבור האדם: למרות שהדרך לבטא את הרגש היא ע"י דיבור, הנה הדיבור '''מעלים''' על עצם הרגש. הזולת אליו מדברים לא יכול להרגיש את רגש המדבר עצמו, אלא מקבל מהמדבר רק את אותיות הדיבור שלו.}}, ולכן נקראת 'מידת לילה'. ומכיון שהיא עצמה העלם ו'לילה' (חושך), כדי שתוכל להשפיע '''גילוי''' אלוקות לנבראים (שגם הם נקראים 'לילה' משום שהם נפרדים ואינם מרגישים את האלוקות) צריך תחילה להמשיך גילוי זה בה עצמה{{הערה|וזהו "לילה ללילה יחוה דעת". שהמשכת הדעת (הכרה והרגשה באלוקות) בנבראים שנקראים 'לילה' נמשכת ממדת המלכות - שגם היא נקראת 'לילה'.}} (אלא שהמשכת הדעת באלוקות נעשית בדרך ממילא: מאחר והמלכות "עומדת בחזה דז"א" ברגע שנמשכת הדעת במידות (בז"א) ממילא היא נמשכת גם במלכות).

===[[עבודת השם|בעבודת ה']]===
דיבור ומעשה האדם נמשכים '''תמיד''' מהמידות{{הערה|אדם מדבר ועוסק בעניינים מהם הוא מתפעל. כשיש לו שמחה אזי מדבר דיבורים של שמחה, כאוהב מדבר דברי אהבה ועושה מעשי חסד וכן כל כיוצא בזה.}}, אבל בדרך כלל לא נרגשת בדיבוריו ובמעשיו חיות מיוחדת. ורק כשתוקע דעתו בחוזק בעניין בו הוא עסוק אזי נמשכת בדיבורים ובמעשים חיות פנימית, וככל שיתקע דעתו ביתר חוזק ותוקף כך תגדל בהם החיות ותורגש יותר ויותר גם למתבונן מהצד.

וכשם שהוא בגשמיות כך הוא בקדושה: רק כשיתקע דעתו בחוזק בתוקף ובהתמדה בהתבוננות באלוקות, הנה אז ורק אז תומשך חיות ורגש פנימי אמיתי בקיום המצוות שלו בדיבור ובמעשה{{הערה|ועיין בזה [[תניא – פרק ג'|בתניא סוף פרק ג']]}}.

===כוונת הנענועים===
על פי כל הנ"ל תובן כוונת הנענועים. לולב הדס וערבה מורים על [[ארבעת המינים#בתורת החסידות|עניין האחדות]] '''שנובע מכח הדעת'''{{הערה|כי דעת הוא בקו האמצעי, ומחבר ימין ושמאל, מעלה ומטה.}}, הכוונה בנענוע הדעת{{הערה|דעת היא הכרה והרגשה באלוקות, והיא הלולב ומיניו}} לששת הקצוות{{הערה|דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב.}} היא להמשיך אותה בששת המידות{{הערה|ראה בערך [[רוחות העולם]] כיצד מהוות ששת המידות ד[[אצילות]] שורש לששת הרוחות של העולם הגשמי.}}, וכשנמשכת במידות הרגשת החיות האלוקית הרי שכל דיבור ומעשה האדם (שהם בחינת 'מלכות' שבו, ורמוזים באתרוג) נמצאים חדורים בחיות רב ורגש פנימי אמיתי.

'''נמצא''', שהנענועים דלולב הם הם נתינת הכח לאדם שקיום כל התורה ומצוות שלו משך כל השנה יהיו חדורים בחיות פנימית של דעת הכרה והרגשה באלוקות.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:תורת החסידות]]
[[קטגוריה:מושגים בקבלה]]