משתמש:כתית למאור/התייסדות תורת החסידות
|
ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה. | ||
| אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך. | |||
תורת החסידות הפציעה לעולם לאחר חשכת גזרות ת"ח ות"ט, בכדי לעורר את העולם מעלפונו, כמשל בן המלך החולה אשר מכיון שרפואתו היא האבן היקרה שבכתר המלך, אין מתחשב המלך בכל יקר תפארת גדולתו, ומצווה לשוחקה עד אשר דק לעפר, אולי תיכנס טפיה אחת אל פיו וירפא בן המלך.
תורת הקבל ניתנה למשה בסיני עם שאר חלקי התורה, אך נשארה גנוזה, היו דורות שעסקו בה יותר, ודורות שפחות. במשך הדורות אלו שעסקו בקבלה עסקו בה לבדם בצנעה, כמאמרם ז"ל "דברים שהם בכבשונו של עולם הצניעם תחת בגדיך", ו"אין דורשים במרכבה ליחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". בדורו של רשב"י היתה הקבלה בהפצה יתירה, ועד שתינוקות דיברו בסודות התורה, אך לאחר מכן נשכחו עיקרי הדברים, לאחר מאות שנים הדפיס הר' משה די-ליאון(?) את ספר הזהר במנטובה, ספר זה עורר עליו בתחילה מחלוקות, אך האריז"ל הורה עליו שהוא אמת, ודרשו לתלמידיו ובעיקר לתלמידו הר' חיים ויטאל, הוא העלה על הכתב את תורתו, אך אף שהיו שלמדו את הקבלה, לא הפכה היא לחלק מחייהם של היהודים, כן לאחר הופעתו של שבתי צבי משיח השקר (שר"י) התעוררה תנועה גדולה להדוף את לימודי הקבלה אל מחוץ למחנה.
אז כשהעולם היהודי היה שקוע בתרדמת, נשלח מורינו הבעל שם טוב להאיר את העולם בתורת הקבלה, אך לא בכולה. הרבי שליט"א אומר כי ישנם דברים רבים שבוארו בקבלה, אך החסידות מדגישה רק דברים אחדים, אלו הנוגעים לעבודת השם; לדוגמה: אחדות ה' וחידוש העולמות בכל רגע ממקורם.
תורת החסידות איננה חידושים (ח"ו) בתורה, אלא הדגשות של ענינים שנדחקו לשוליים בסיבות שונות ומשונות.
הנסתרים[עריכה | עריכת קוד מקור]
באמצע שנות ה-ה' אלפים שי"ן, נולד רבי אליהו בעל שם, מגיל קטן הוא החל ללמוד קבלה, תחילה עם אביו ולאחר מכן לבדו. כשגדל קיבץ סביבו קבוצת תלמידים שהחלו ללמוד קבלה, תלמידיו נקראו נסתרים, כיון שהם הסתירו את למדנותם בפני כולם; לאחר פטירתו עברה ההנהגה אל תלמידו רבי יואל בעל שם, תלמידיהם של בעלי השם היו מסתובבים כאנשים פשוטים, וחיפשו תלמידי חכמים שיוכלו להתחיל ללמוד עמהם קבלה.
לאחר פטירתו של רבי יואל, עברה ההנהגה אל רבי אדם בעל שם, כשאליו הגיעו תלמידים רבים כרבי קהת ועוד, גם רבי ישראל בעל שם טוב הגיע אליו (כשהיה עוד לפני בר מצוה), באחת הפעמים שנאספו יחדיו, הציע רבי ישראל כי הנסתרים יתחילו לעורר את העם לתורה ועבודת השם, וזאת כיון שלאחריו גזרות ת"ח ות"ט הבערות גאתה בעם, והיו רבים אשר לא ידעו אפילו את הגייתן של הברכות הפשוטות.
תלמידי רבי אדם בעל שם החלו להסתובב בעירות כאנשים פשוטים ובעלי מלאכה, והגיעם לעירה היו נעמדים במרכז השוק ומדברים אל ההמונים דברי מדרש ואגדה ומעוררים אותם לעשות רצון קונם.
ה"למדנים" באותה תקופה לא יכלו לסבול את העובדה כי מייחסים חשיבות לאנשים פשוטים אשר אינם יודעים צורת אות, ועל כן החלו לנגד אל הנסתרים.
לאחר זמן, העביר רבי אדם את סמכות ההנהגה אל רבי ישראל בעל שם טוב.
הבעל שם טוב[עריכה | עריכת קוד מקור]
בעיר צפת התגורר אדם מבוגר שכשהתבוננו במעשיו בשמים החליטו כי מגיע לו שיתגלה אליו אליהו הנביא וילמדו תורה. כאשר בא אליו אליהו הנביא, אמר לו כי הוא נשלח מן השמים, אך לא ילמדו עד שיאמר לו מהו המעשה המיוחד שעשה ביום הבר מצוה שלו. ענה לו אותו יהודי כי את המעשה הוא עשה בינו לבין קונו, ואינו מעוניין לספרו ואפילו אם במחיר זה הוא יפסיד את הזכות ללמוד עם אליהו הנביא. כשחזר לשמים אמרו לו כי הוא צריך לחזור וללמוד עם זקן זה, אשר נתעלה לאחר מכן והיה אחד מן הצדיקים הנסתרים. ואחר פטירתו החליטו בשמים כי כשכר יורידו את נשמתו שוב פעם לעולם בכדי שתסלול דרך חדשה בעבודת ה'.
סיפור זה סיפר רבי אדם בעל שם לתלמידו רבי ישראל בעל שם טוב, באומרו: וזוהי נשמתך, ועל כן אתה צריך לקבל על עצמך את ההנהגה.
בגיל שמונה עשרה הוא התמנה למנהיגם של הנסתרים, ולאחר מספר שנים שבהן סירב הבעל שם טוב להתגלות בעולם שבהן הוא גם למד תורה עם אחיה השילוני - בעל הח"י, החליט שהוא יקבל על עצמו את ההנהגה, וכך בשנת תצ"ד הוא התגלה; אז החלו הנסתרים, שאז החלו להיות מכונים "חסידים", להפיץ את תורת הקבלה, אך באופן שונה, הם לא רק למדו קבלה כספירות נעלות ורקיעים רוחניים, אלא באופן שמחדיר את האלוקות בעולמות, והיינו, ההדגשה על כך שהבורא מהוה בכל רגע את העולמות, וכן שישנה השגחה פרטית על כל נברא גם דצ"ח, והעיקר ההדגשה כי צמצום לא כפשוטו, ולכן יש לנבראים "קשר" עם בוראם. תורות הבעל שם טוב נאמרו במשפטים קצרים "ווערטלאך", והאור שבהם היה מרובה על השכל, וכך החלו להעיר את העולם מתרדמתו.
בשנת תק"ז עשה הבעל שם טוב עלית נשמה, והגיע להיכלו של המשיח, ובמענה לשאלתו "אימתי קאתי מר"? ענה לו המשיח את המשפט שלימים נהפך להיות הסלוגן של חסידות חב"ד: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" - והיינו, כשתורת החסידות תגיע לכל יהודי באשר הוא.
בשנת תק"כ הסתלק הבעל שם טוב, ולאחר שנה העביר בנו רבי צבי את ההנהגה אל רבי דובער ממעזריטש.
המגיד ממעזריטש התיישב בעירו - בשונה מהבעל שם טוב שהסתובב ממקום למקום, ושלח את תלמידיו אל כל המקומות שיפיצו שם את תורת החסידות, אז הוקמו שלוש מרכזי חסידות עיקריים: בליובאוויטש, קרלין ובהורודוק.
בשנת תקל"ג הסתלק הרב המגיד, ולאחר כמה שנים קיבל על עצמו האדמו"ר הזקן את ההנהגה, והפעם תחת השם "חסידות חב"ד".