אין סוף: הבדלים בין גרסאות בדף

ישנה מחלוקת המקובלים בנוגע למהות הדרגא המכונה בספרי [[הקבלה]] בשם '''"אין סוף"''', דעת המקובלים הראשונים היא שאין סוף מתייחס ל[[כתר]], בחינת הרצון של הבורא, ואילו הרמ"ק חלק עליהם וטען שאין לייחס את התואר אין סוף רק על עצמות הבורא. [[תורת החסידות]] מבארת את משמעות הדברים, שבעצם אין כאן וויכוח, כי מדובר כאן על שתי משמעויות שונות לחלוטין במושג "אין סוף" (המחלוקת התמקדה בסוגית [[אחדות ה']] ואכ"מ).

 

א. (דעת המקובלים הראשונים) אין סוף - להתפשטותו, מתפשט בלי גבול. כלומר: התפשטות אור מן המאור כוחה הוא לפי מהות המאור, כן יהיה כח התפשטות אורו. נר מאיר למרחק מוגבל ביותר, אבוקה למרחק גדול יותר, מדורה - למרחק גדול עוד יותר, ועד לשמש, שכחה רב ביותר, המתפשטת למרחק עצום. אבל גם השמש היא מוגבלת (כמו שכתב בתניא כפול קע"ז מכדור הארץ), ולכן גם התפשטות אורה הוא מוגבל. אילו הייתה השמש מרוחקת יותר מן הארץ - לא הייתה מאירה אותו, וכן אינה מאירה בכל שטחי הארץ בזמן אחד, כיון שהיא מוגבלת. אבל כאשר המאור הוא בלתי מוגבל, אזי גם האור הוא בלתי מוגבל. נתאר לעצמנו שכחה של השמש היה בלתי מוגבל, הרי אז גם התפשטותה הייתה ללא כל הגבלה וללא סוף.

אך גם לאין סופיות זו ישנה הגדרה - היא מוגדרת בבלתי גבוליות, זוהי הגדרת מציאותה וזוהי תכונתה. האור הבלתי מגובל לא יכול לעולם להיות מוגבל, כיון שהוא מוגדר בגדר מסוים, למציאותו ישנה הגדרה של בלתי גבוליות ואין סופיות. ומזה נמצא גם שלעולם יש יחס מסוים לדרגה זו, ומתוך יחס זה עולה ומתגלה שלימותו של הבורא. כאשר האור האין סופי מתפשט על למטה מטה אף שנשאר בהפשטתו וברוממותו, הרי בזה גופא באה לידי ביטוי שלימות מציאותו כבלתי מוגבל. כמשל חכם גדול שיכול לרדת עד לטיפשים הנמוכים ביותר, ולהשאר ברוממותו והפשטתו, הנה בזה גופא מתבטא גודל ועוצם חכמתו.