מידת ההשתוות

מידת ההשתוות הוא אופן הנהגה והתייחסות לכל מה שמתרחש עם האדם, שיתייחס אליו באופן שווה.

הבעל שם טוב קישר אופן הנהגה זה עם הציווי 'שיויתי השם לנגדי תמיד' (שנקבע כיסוד ופתיחה לשולחן ערוך), והרבי מבאר את הקשר של הנהגה זו לאמונה בהשם.

מקור הביטוי

ככל הנראה המקור למידת ההשתוות מופיע לראשונה בספר "חובת הלבבות" שמגדיר אותה כמדרגה העליונה במדרגות החסידים.

חידושו של הבעל שם טוב

הבעל שם טוב הוסיף וביאר את המשמעות של מידה זו, שאצל האדם יהיה שווה גם אם משבחים אותו גם מבזים ומגנים אותו, שהדבר נובע מכך שמרוב שהאדם שקוע וטרוד בעבודת השם, אין לו פנאי לחשוב מה שאומרים עליו, וכך גם בנוגע לכל דבר שקורה עמו, גם אם הוא טוב וגם אם לא - יהיה שווה אצלו, כיון שהוא מגיע מהקב"ה, וכל מה שאוכל שווה בעיניו - כביכול הוסר ממנו היצר הרע לחלוטין, וכותב על אופנה הנהגה זו: "וזה מדרגה גדולה מאד".

הבעל שם טוב מחדש דבר גדול יותר, שאפילו אם האדם לא יכול לעבוד את השם כראוי, בגלל שנמצא בדרכים או בגלל טרדות אחרות, לא צריך הדבר להפריע לו כיון שצריך להיות ברור לו שזה האופן שה' רוצה שיעבוד אותו כרגע.

הנהגה זו נקראת מידת ההשתוות הן בגלל שהכל שווה אצל האדם, והן בגלל שהיסוד והכח להנהגה זו, היא כשהאדם נוהג באופן של שיוויתי השם לנגדי תמיד, שהוא שם לנגד עיניו את הקב"ה, ואזי הוא זוכר שהכל מאיתנו והכל בהשגחתו והכל ברצונו, וממילא אין אצלו הבדל.

ביאורי רבותינו נשיאינו

בספר התניא מקשר זאת עם דברי חז"ל אודות השמחים ביסורים, כיון שהאדם שמח בקרבת ה', הוא מקבל גם דברים רעים שקורים לו בשמחה, כי הן ולאו שווים אצלו בהשתוות גמורה ולא תופסים אצלו מקום מצד דביקותו באלוקות.

הרבי מוסיף ומבאר, שהכח והדרך להגיע להנהגה בדרגה גבוהה שכזו, הוא על ידי האמונה וההתקשרות בעצמותו יתברך שלמעלה מגדרי הבריאה והחיבור למטרת ותכלית הבריאה לעשות לו דירה בתחתונים, והחידוש בהוראת הבעל שם טוב ביחס לציווי 'שיוויתי', שזה צריך להיות גם בנוגע לכוחות הפנימיים ולא רק במעשה בפועל, והוא ענין של עבודה שלמעלה מטעם ודעת, בלי שום מבוקש, ואזי העבודה נעשית באופן של מסירות נפש.

אדמו"ר הריי"צ מונה שבעה חלקי עבודה כאשר פוקדים את האדם ייסורים, זה למעלה מזה, כאשר החלק הרביעי הוא שהאדם פועל בעצמו את מידת ההשתוות, ובחלק השישי, מידת ההשתוות מבטלת את התענוג בעניני העולם.

הרבי מבאר שבתורה זו של הבעל שם טוב בא לידי ביטוי החילוק בין דרך הבעל שם טוב שהיא החסידות הכללית, לדרך חב"ד, שאכן ההתחלה והגישה הכללית לעבודת השם היא באופן של 'כלל', שהכל בהשתוות ללא כל הבדל, אך לאחר מכן זה צריך לבוא באופן של התקשרות שחודר באדם על ידי חכמה בינה ודעת, ואזי כן יש להדגיש את חילוקי הפרטים.

בצד השלילה

אדמו"ר הריי"צ מצביע על כך שהדעה השלילית של 'מידת ההשתוות' שכולם צריכים להיות שווים, היא שורש רע שמכלה ומבלה את הכל, וכל אחד צריך לדעת את תפקידו וייעודו.

לקריאה נוספת

• תהלות מנחם, פרק טז פסוק ח
• ביאורים בצוואת הריב"ש, אות ב'