שניאור זלמן שניאורסון (ירושלים)

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הרב שניאור זלמן שניאורסון היה גאון חסידי, נכדו של אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד, מראשי עדת חב"ד בירושלים, מנהל כולל חב"ד ושד"ר מטעמו. בעל מחבר הספר "נמוקי שזבנ"י".

תולדות חיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

נולד בסביבות שנת תקצ"א בעיירה ליובאוויטש להוריו נחום יוסף ושרה רבקה שניאורסון[1] אמו, הייתה בתו של הרב משה שניאורי בנו של אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד.

בשנת תר"ד עלה יחד עם הוריו ואחיו הצעיר חיים צבי לארץ הקודש. עלייה זו שהייתה בהוראתו של אדמו"ר הצמח צדק הייתה יחד עם בני משפחה נוספים, ומשפחת סלונים המפורסמת.

בתחילה, התיישבו העולים בחברון והצטרפו לקהילה החב"דית המקומית, אך בהמשך עברו להתגורר בירושלים. בירושלים, הכיר את זוגתו טויבה פיגה בתו של הרב אברהם וולפנזון איתה הקים את ביתו. בהקדמה לספרו 'נמוקי שזבנ"י' מספר כי לאחר נישואיו נועץ עם אדמו"ר הצמח צדק בקשר לרצונו להתעמק בלימוד דברי הראשונים, והצמח צדק חיזק את ידיו אלא שהורה לו להקדיש מידי יום שעה מסויימת ללימוד גמרא למיגרס.

לפרנסתו, שימש כמגיה ספרים אצל בעל בית הדפוס הידוע ר' ישראל בק, כשמקביל נכנס יותר ויותר לתחום הספרים, ובשלב מסויים רכש את ספרייתו של החיד"א.

בשנת תרכ"ג הוציא לאור את ספרו הראשון 'חמדה גנוזה' אותו ערך יחד עם גיסו ר' זאב וולפנזון מתוך כתבי יד עתיקים של הגאונים.

פעילות כשד"ר מטעם כולל חב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

מעמדו בקהילת חסידי חב"ד בירושלים הלך והתחזק, והוא מונה כחבר כולל חב"ד, והפך לאחד הפעילים הבולטים במוסד. הוא נשלח כשד"ר לאסוף כספים מקהילות יהודיות שונות ברחבי העולם.

עוד בתחילת תפקידו נקלע להודו בזמן שפרץ המרד הגדול בממלכה הבריטית, והוא התייצב לצד הממלכה וחיבר תפילה מיוחדת לשלום המלכה ויקטוריה. תפילה זו הקנתה לו תהודה רבה, ומאוחר יותר פתחה בפניו את שערי ארמון המלוכה בלונדון שם קיבל מכתבי המלצה מיוחדים שסייעו לו לפתוח את ליבם של הנדיבים ברחבי העולם ולשכנע אותם לסייע לאנשי היישוב היהודי בארץ ישראל.

בנוסף, נודע בכשרון הציור בו ניחן, והיה נוהג בפגישותיו עם נדבנים לצייר בפניהם את המקומות הקדושים בירושלים ואת ציוניהם של הצדיקים הטמונים באדמת ארץ ישראל. ציורים אלו פעלו רבות על הנדיבים, וכך ידוע לנו על משפחת ששון מבומבי שבהודו, שמלבד תרומתם הנדיבה להחזקת לומדי התורה בארץ, תרמו גם את בנייתם של בתי כנסת חב"ד בחברון ובירושלים.

עם חזרתו ממסעותיו בגולה, פרסם בשנת תרל"ו את ספרו "זכרון ירושלים" בו כתב בפרוטרוט את המאורעות שעברו עליו בעת נידודיו בדרכים ותיאר את הקהילות היהודיות שפגש. מטרתו של הספר הייתה לשמר ולחזק את הקשר הראשוני שנוצר על ידו בין תושבי ארץ ישראל לבין היהודים ברחבי העולם.

באותה שנה הוציא לאור את ספרו החשוב ביותר שהביא לפרסומו, בו כלל את חידושי תורתו מתוך מה שהעמיק ולמד בתורתם של רבותינו הראשונים. לספר קרא בשם "נמוקי שזבנ"י", בו רמז את שמו ושם אביו: שניאור זלמן בן נחום יוסף (שניאורסון).

נפטר בצעירותו בשנת תרמ"ב, והותיר אחריו בנות בוגרות לא נשואות ומספר יתומים. בהרכב מיוחד של בית דין שהוקם אחר פטירתו אליו צורפו שני אחיו הצעירים, מונה אפוטרופוס על נכסיו שידאג לחלוקת הכספים בשווה בין היתומים לבין הבנות שעמדו באותו פרק בתקופת נישואיהן.

משפחתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

אחיו
  • הרב חיים צבי שניאורסון, חסיד חב"ד מאנשי היישוב היהודי בירושלים שנמנה על מבשרי הציונות והיה בין הפועלים להקמת המדינה היהודית.
  • הרב פנחס אליהו שניאורסון.
גיסיו
  • העסקן הירושלמי ר' זאב וולפנזון
  • הסופר ר' יעקב גולדמן
ילדיו

ספריו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

  1. במספר ספרים כאשר חותם את שמו ואת שם אביו מופיע 'שניאור זלמן בן מנחם מענדל' או 'בן מנחם יוסף'. אך לדעת החוקרים ראיות רבות מצביעות על כך שמדובר באותו אדם.