מליחת קרבנות

המצווה על כל קורבנך תקריב מלח מצוות את המקריב להוסיף מלח על כל קרבן – בין קרבנות בשר ובין מנחות הקמח. המשמעות היא כי כל קרבן המובא על המזבח צריך לכלול מלח, שכן המלח יש לו תפקיד רוחני ומשמעות פנימית במעשה הקרבן.

מקור המצוה

התורה מצווה אודות קרבן מנחה יש להקריב הקרבן עם מלח, ואסור להקריב ללא מלח, ואחר כך התורה מוסיפה שכן צריך להקריב מלח בכל הקרבנות:

וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח

— ויקרא ב, יג

מטעמי המצווה

המצווה להקריב מלח עם הקרבנות נובעת מהמטרה העמוקה של קרבנות – לא רק לתקן את המעשה החומרי, אלא גם להכשיר ולזכך את נפשו של המקריב. הקרבן הוא תהליך רוחני שבו המקריב מביא את עצמו לידי חיבור רוחני עם השם, ולכן נדרש להוסיף אליו את הדברים שהכי טובים וערבים לו. המלח, שמוסיף טעם לכל מאכל, מסמל את ההשפעה הרוחנית שמביאה לתהליך שלם ומלא. כאשר אדם מקריב קרבן עם מלח, הדבר גורם לו להרגיש שהמעשה הרוחני של הקרבן נעשה בצורה המושלמת ביותר, כי כמו שאי אפשר לאכול בשר או לחם בלי מלח – כך גם המעשים הרוחניים אינם שלמים ללא החיבור הנכון והערב.

מלבד זאת, המלח רומז גם לשמירה על הדברים, שכן המלח שומר על מאכלים ומונע מהם להירקב. כך גם הקרבן – הוא מביא לתיקון ולשמירה על נפש האדם ומונע ממנה "רקבון" רוחני. המלח מציל את המקריב מהפסד רוחני ומביא לתקווה שימשיך לשרת את ה' בדרכים שלמות.

מדיני המצווה

ההלכה קובעת כי כל הקרבנות, למעט הנסכים, הדם והעצים, נמלחים לפני שהם מועלים על המזבח. מדובר בקביעה מפי חכמים שמרמזת על הצורך להוסיף מלח לקרבנות כאות למלאות את השלמות הרוחנית של הקרבן. אם קרב אדם קרבן או מנחה מבלי להוסיף מלח – הקרבן עדיין כשר ונרצה, רק בקרבן מנחה – המלח מעכב את הקרבתה, כפי שנאמר בפירוש בקרבן מנחה "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך".

המצווה נוהגת בזמן הבית ובזכרי כהונה, והעובר עליה, כלומר, המקריב מנחה או קרבן בלא מלח – עובר על ביטול עשה, ומעבר על לאו, כפי שנאמר: "ולא תשבית מלח ברית אלהיך".

בחסידות

המלח מוסיף טעם למאכלים כמו בשר. בלי מלח, המאכל יהיה חסר טעם, ובתוך כך המלח עצמו, שאין בו טעם, דווקא פועל את הטעם בכל מאכל.

פנימיות התורה, נמשלה למלח, כי, אינה מושגת בטעמה כמו התורה הנגלית, אך היא נותנת טעם. התורה הנגלית (כמו הלחם או הבשר) היא ברורה, ניכרת ועם "טעם" מיידי, בעוד שהתורה הפנימית (כמו המלח) נסתרת. גם כשלא ניתן לתפוס את פנימיות התורה בטעמים ישירים, היא משדרגת את כל ההבנה הרוחנית שלנו – היא לא ניתנת להשגה מוחלטת, אך היא הפועל שמעניק טעם לבשר - נגלה דתורה.

מלח כגורם לביטול היש

בחסידות מבואר, הקרבנות לא נחשבים רק כפעולה חומרית של העלאת בעלי חיים על המזבח, אלא הם מסמלים את בירור הנפש הבהמית והעלאתה לרוחניות גבוהה. המלח, שבא לידי ביטוי בכל הקרבנות, מסמל את התקשרות הנפש הבהמית עם הנפש האלוקית. המלח מסייע בהפיכת החומר לנשגב, ובתוך כך המקריב נדרש למדרגה של ביטול היש (השלב שבו נפש הבהמית נכנעת לנפש האלוקית).

ההבנה החסידית מבארת כי המלח שנדרשים להקריב יחד עם כל הקרבנות רומז גם לכך שהנפש הבהמית, שהיא נלקחת מהעולמות הגלויים (כמובן לעומת הנפש האלוקית הנלקחת מהפנימיות), צריכה לעבור את הפנימיות של התורה, שהיא כמו המלח, כדי שתוכל להתעלות ולהגיע למדרגת ביטול היש. המלח, כמסמן של פנימיות התורה, מאפשר לנפש הבהמית להגיע להשלמתה ולקיום הברית עם אלוקים – ברית הנכרת על ידי האור של חכמת הקבלה, שהיא התמצית של פנימיות התורה.

ראו גם

• מלח

קישורים חיצוניים

• הרב מנחם רייצס, מדוע טובלים את הלחם במלח 3 פעמים? ועוד רמזים וגימטריאות לפרשת ויקרא באתר 'בית חב"ד'
• למה טובלים את החלה במלח?