מצוות פאה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מצוות פאה ומצוות עוללות קשורות לשדה ולכרם, והן עוסקות בהשארת חלק מהפירות בשדה כדי שיהיה להם לעזר לעניים וגרי צדק. המצווה נכתבה בתורה במספר מקומות, והיא נוגעת להשארת חלק מהתבואה ומהפירות בשדה כדי לתת לנזקקים, כשהשארת הפירות נעשית מתוך כוונה טובה לעזור לכל מי שצריך.

פרטי המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המצווה הראשונה[1] היא מצוות פאה, שבה אדם נדרש להשאיר פאה מהתבואה בשדה לאחר הקציר. לשם כך, יש להשאיר חלק מהתבואה, במיוחד בסוף השדה, על מנת לאפשר לעניים ולגרי צדק לקחת אותה. פסוק התורה אומר: "לעני ולגר תעזב אותם" (ויקרא יט, י). השיעור שהוקבע על ידי חכמים הוא חלק אחד מתוך שישים מהתבואה שהייתה בשדה.

המצווה השנייה[2] היא מצוות עוללות, הנוגעת לכרם. כאן, אדם נדרש להשאיר את כל העוללות – כלומר, הענבים הקטנים שאינם נישאים כראוי, כגון אלה שאין להם "כתף" או "נטף". לשם כך, מצוות העוללות מבטיחה שלעניים לא ייחסר שום חלק מהפירות. כאשר כתוב בתורה[3] "וכרמך לא תעולל", הכוונה היא להשאיר את העוללות לטובת העניים, וכך לא יבוזו את כל הפרי. אם בעל הכרם לא משאיר את העוללות, הוא עובר על מצוות התורה.

מטעמי המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטעם הפנימי למצוות פאה ועוללות הוא חינוך לערכים של נדיבות ורוח טובה. מתוך הפעולה של השארת חלק מהפירות בשדה, יוצר האדם מציאות שבה העניים והגרי צדק יכולים להנות מהפירות. מצוות פאה ועוללות לא רק מספקות פתרון לעניים, אלא גם ממלאות את הנפש של האדם הרואה את טובת הלב שמגלה דרך פעולתו. אמרו חז"ל[4] כי "במידה שאדם מודד בה מודדין לו", כלומר ככל שהאדם ייתן יותר, כך יקבל יותר ברכה ועתידו יהיה מבורך יותר.

כמו כן, השארת חלק מהפירות לא רק תורמת לעשייה טובה, אלא גם מסייעת לברכה כללית, כשהפירות שנשארים בשדה נמסרים לאלו שזקוקים להם. השארת הפאה מסמלת את ההבנה כי מה שאדם נותן מתוך נדיבות, ישוב אליו בעתיד בברכה. המשמעות הרוחנית היא של תיקון וריפוי הנשמה דרך התשורה שניתנת לעולם.

מדיני המצוה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המצווה נוהגת כאשר אדם קוצר את השדה, וכפי שנאמר[5] "ובקצרכם את קציר ארצכם", כלומר כל קוצר חייב להניח פאה. גם מי שתולש את הפירות חייב בהנחת פאה. חכמים קבעו שעם זאת, אדם יכול לתת את הפאה מכלל הפירות שנקטפו, ושהם חייבים להינתן לעניים, ללא יכולת ליהנות מהם בעצמו.

נוסף לכך, לא ניתנים הפירות של הפאה לעניים מיד אחרי הבציר, אלא אחרי שהפירות יבשילו ויתחילו להיות מוכנים לשימוש. החיוב בהנחת פאה חל רק אם הפירות הבשילו שליש מהתבואה. כאשר השדה שייך למספר אנשים או שותפים, כל אחד מהם חייב להניח את הפאה בצורה המתאימה. אם נפל "פרט" או "עוללות" מהמקום, יש לדאוג לכך שיידעו העניים היכן נמצא הפאה, ולכן נהוג להניח את הפאה בקצה השדה.

בחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]

"פאה" בגמטריא "אלוקים".

השם "אלוקים" מייצג את מידת הגבורה והצמצום (היפך של חסד וגילוי אלוקות), שמכוחה נוצר מצב של עניות – היפך של עשירות.

בהכוונה ותכלית של הצמצום של שם אלוקים, ישנם שני צדדים:

  1. כוונת הצמצום בשביל הגילוי – הצמצום נועד לאפשר את גילוי האור האלוקי בעולמנו, כשהצמצום יוצר מקום לאור אינסופי שיבוא אחריו.
  2. כוונת הצמצום בשביל המעלה שבצמצום עצמו – הצמצום עצמו הוא מעלה, שבאמצעותו מתגלה שלמות אלוקית חדשה. הצמצום לא רק משמש ככוח בשביל הגילוי, אלא יש בו שלימות של עצמו, שמבטא את כוחותיו האינסופיים של הקב"ה שיכול להיות גם בהגבלה.

בהתאם לכך, יש שני אופנים במצוות פאה:

  • האופן הראשון – שבו מניחים מעט פאה בסוף השדה, וזו המצווה הפשוטה שבה הצמצום הוא בשביל הגילוי אור. כאן "שם אלוקים" הוא טפל ל"שם הוי'" – כלומר, הצמצום הוא שלב הכנה לגילוי אור אינסופי.
  • האופן השני – שבו כל השדה נעשית פאה, כאשר הצמצום עצמו הוא מעלה בפני עצמה. כאן "שם אלוקים" איננו רק טפל לשם הוויה, אלא שם עצמאי, שמגלה את כוחותיו השלמים של הקב"ה גם בגבולות, כלומר השדה כולה משמשת לפאה.

בעבודת השם[עריכה | עריכת קוד מקור]

ההבנה של שני האופנים של פאה קשורה לעבודה הפנימית של האדם. אם הצמצום הוא בשביל הגילוי, אז עבודת האדם היא שכל מעשיו יהיו לשם שמיים, וכך הוא נותן "פאה" קטנה – הוא נותן רק מעט בסוף השדה. הכוונה כאן היא שכל פעולותיו במציאות, כולל הדברים הגשמיים והחיצוניים, נעשים כדי לאפשר את הגילוי האלוקי בעולם. השדה כולו עדיין משוריין בשימוש אישי, רק קצה השדה – אותו חלק קטן – נשאר כ"פאה" לשם העניים ולשם שמיים.

העבודה השנייה, כשהצמצום עצמו מתגלה כשלמות, היא שהאדם מכיר בכוחות הגבול שבקב"ה, ומבין שכל פרט בעולם – גם בעולם הרשות והגשמיות – נושא בו שלמות אלוקית. כאן הכוונה היא לדרגת "בכל דרכיך דעהו", שבו אין שום שיעור למעשי האדם. כל פעולתו היא גילוי אלוקי בכל פרט ופרט, ואדם כזה מסוגל להפוך את כל השדה שלו ל"פאה", כלומר כל מעשה, כל פעולה, נתפסת כעשייה לשם שמיים באופן מלא ומוחלט.

החילוק הזה בין שני האופנים במצוות פאה מראה את השוני שבין דרגות העבודה של האדם. אם עבודה היא בשאיפה לשם שמיים בלבד, האדם ייתן רק מעט ויתחיל מלבסס כוונה על פעולה אחת – מעט פאה בסוף השדה. אך אם הוא רואה בכל העולם מקום לביטוי אלוקי, לא יהיה לו גבול למה שייתן, ויהפוך את כל עולמו לפאה, כפי שמורה "בכל דרכיך דעהו"[6].

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

  1. ספר החינוך מצווה רטז.
  2. ספר החינוך מצווה רכ.
  3. ויקרא יט, י.
  4. סוטה ח.
  5. ויקרא כג, כ.
  6. משיחת ש"פ ויקהל פקודי תש"נ.