מצוות הענקה

מצוות הענקה היא המצווה "לא לשלוח עבד עברי ריקם" ו"להעניק לעבד עברי בצאתו לחופשי" מהוות מצוות יסוד בתורה, שמבוססות על רעיונות של חסד, הכרת טובה וצדק. הן מקנות ערכים של מתן כבוד לאדם.

מקור המצווה

וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ תִּתֶּן לוֹ.

— דברים טו, יג-יד

התורה מצווה עלינו הן במצוות לא לתעשה - שלא לשלוח עבד עברי ריקם, למנוע ממצב שבו עבד עברי יוצא לחופשי לאחר שש שנות עבודה בידיים רקים. והתורה מצווה עלינו גם במצוות עשה לדאוג שהעבד יקבל מתנות מההון שלנו, להעניק לעבד העברי בצאתו לחופשי, כלומר, עלינו לתת לעבד העברי משהו ממה שיש לנו כשהוא משתחרר מעבדות. הדבר מהווה את הצעד המיידי שמסמל את סיום תקופת העבדות ועוזר לעבד להתחיל את חייו החדשים בחופש.

מטעמי המצווה

1. למען נקנה בנפשנו מידות טובות – המצווה מורה על חסד ונכונות להעניק, ובכך מחנכת את העם הישראלי לייחס לאנשים את כבודם גם כאשר הם נמצאים במעמד של עבדות. הענקת הדברים היא דרך להקנות את המידות המעולות אשר יובילו אותנו לחיים טובים יותר, כי ה' חפץ להיטיב לעמו.

2. זיכרון לההענקה בהיציאה משעבוד במצרים – טעם נוסף מצוי בספרי על הפסוק "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך, על כן אנכי מצווה את הדבר הזה היום". כל מצווה זו ממחישה את מה שה' עשה עבורנו במצרים, שבה העניק לנו רווחה ושפע. לפיכך, עלינו להעניק גם לעבד את ברכת ה' בצורה רחבה ומלאה.

מדיני המצווה

הדין האמור בעניין הענקה מעבד עברי מציין כי יש להעניק לעבד שיוצא לחירות, בתנאים מסוימים. העבד יקבל את הענקת האדון רק אם הוא יצא לחופשי בתום שש שנות עבודה, ביובל או במיתת האדון, ולא אם יצא מחמת גרעון כסף. בעניינים אלו, על פי התורה, יש להעניק לעבד מה שקשור לברכה ופרנסה, ולא מבגדים או כספים. וכמו שמבואר בגמרא יש חובה להעניק לו דברים הנכנסים תחת קטגוריית "צאן", "גורן" ו"יקב", שהם דברים שיש בהם ברכה.

המצווה נוהגת בזכרים ונקבות בזמן הבית, כאשר דין עבד עברי חל רק כאשר היובל נוהג.

הענקה לשכיר

ובספר החינוך כתוב, שגם בזמנים שבהם לא נוהג היובל, כדאי ומומלץ לתת הענקה גם לשכיר, כלומר – המצוה של הענקה לא מוגבלת רק למצבים של עבדות גופנית או יציאה משעבוד, אלא גם למי ששוכר את שירותיו ויוצא בסופו של דבר משירותו, יש להעניק לו, כי פעולה זו נחשבת למערכת צדקה וענווה..

הרבי נותן הוראה לפרסם את הדין של הענקה לפועל.

למרות שבתורה דין של הענקה נאמר בעבד שברי שמכרוהו בית דין, והרמב"ם כותב שאין דין הענקה בעבד שמכר את עצמו לעבד. ניתן להבחין בין שתי אפשרויות בהבנת הענקה:

1. הענקה כשכר פעולה אם נבין שהענקה היא שכר בגין הפעולה שלו בנוסף לכסף הקניין של העבד, אז דין זה של הענקה יהיה חידוש שקשור במיוחד למכרוהו בבית דין. וחידוש זה לא יהיה שייך לשכיר, משום שלא מדובר במעבר לחירות או בהענקה בשכר פעולה.

2. הענקה כצדקה מצד שני, כשאומרים שהענקה נחשבת כחלק ממערכת הצדקה, כפי שמובא בספר המצות של הרמב"ם, שמקשר בין מצוות הענקה לבין מצוות צדקה. במקרה זה, הענקה היא לא רק שכר עבור פעולה, אלא מעין מצוה של חסד. ולכן יש צורך להעניק גם לשכיר, כי מדובר במצוות צדקה שמחייבת את המתרחש גם כאשר השכיר יוצא לחופשי לאחר שירותו.

בחסידות

בפנימיות, מצוות הענקה לעבד עברי נוגעת לשני עניינים מרכזיים:

1. מצד האדון - כאשר האדון מעניק לעבד, הוא מראה הכרת תודה ושבח לעבד על עבודתו. הענקה זו צריכה להיות מתוך ברכה ומתוך רצון להיטיב, וזאת כדי לשדר לעבד חיבה ואכפתיות.

2. מצד העבד - הענקה לעבד, בנוסף לשחרורו, מציינת את שלמות החירות שלו. מדובר בהיפוך מוחלט של העבדות, כאשר עתה העבד חופשי ומקבל מתנה שתסייע לו להתחיל את דרכו החדשה.

הטעם בפנימיות העניינים, מדוע הענקה היא דוקא לעבד עברי ולאמה העבריה ולא לעבד כנעני. הוא כי עבודת העבד עברי ואמה עבריה היא עבודת המידות, ולכן כשהעבד עברי או אמה עבריה משתחררים, הם מקבלים את הענקה, שענינו של הענקה היא שהם מקבלים מוחין.

אך עבודת העבד כנעני היא קבלת עול, ולא עבודת המידות, ועבודת העבד כנעני שהיא בקבלת עול היא לא משתנה, ומבטאת את עבודת הביטול. ולכן על העבד כנעני נאמר בפסוק "לעולם בהם תעבודו". ולכן כשיוצר חופשי אינו מקבל הענקה, כי הוא לא מקבל מוחין, משום שבחינת המוחין עשויה להפריע לו בעבודתו בקבלת עול.

הענקה במובנים פנימיים

בהבנה פנימית, המושג "עבד ואדון" מסמל את מערכת היחסים בין הרב לתלמיד, שם הרב מלמד את התלמיד בהתאם למדרגתו. מצד אחד, זוהי פעולה של חובת לימוד, אך מצד שני, מדובר גם בצדקה – כלומר, על הרב להעניק לתלמיד את ההזדמנות להתעלות ולהגיע למדרגת הרב. על פי העקרון הזה, בקירוב אחינו בני ישראל אל תורת היהדות, אין להסתפק בהשפעה המיידית או ב"מינימום" שמתאים להם ברגע נתון, אלא צריך להעניק להם את כל הכלים וההזדמנויות להעלותם למדרגה גבוהה יותר – זאת אומרת, לשחררם לחירות רוחנית ולעזור להם להתעלות בתודעתם ובמעשיהם.