רבי יהודה הנשיא: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הוסרו 3,382 בתים ,  23 בנובמבר 2010
שורה 37: שורה 37:
הרבי מעיר, כי ניתן היה לתרץ לכאורה, שבמשנה לא מדובר אודות דברים שנצטווינו עליהם בתורה, אלא אודות דברי הרשות, ובתוכן [[מסכת אבות]] ד”האי מאן דבעי למהוי [[חסיד]]א לקיים כו’ מילי דאבות” שזה נתנה תורה לרשותו ובחירתו של האדם, “שיבור לו האדם”, ועל זה באה ה”עצה טובה” שהדרך הישרה שיבחר תהיה “כל שהיא תפארת לעושיה כו’”, כמבואר במפרשי המשנה, ובארוכה — בהל’ דעות ובשמונה פרקים לה[[רמב"ם]], ש"הדרך ישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם זה וכו'", “המעלות הממוצעות”, שזהו “תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”. אבל עדיין צריך ביאור: מדוע נותנים הבירור וההחלטה בנוגע ל”דרך ישרה” בדברי הרשות לרגש ודעת האדם? ויתירה מזה: איך יכולים לסמוך על האדם שהוא קרוב אצל עצמו, ו”יצר לב האדם רע מנעוריו”, ופשוט שלא בכל פעם הוא ראוי לדעת מהי ה”דרך ישרה”?! בכדי שהאדם הקרוב אצל עצמו וכו’ לא “יתעה” (ועד לפעמים — כדרך שאינה מתאימה או אפילו הפכית מהתורה), ויהיה לו מורה דרך המראה לו ה”דרך ישרה” היכן ללכת, ניתנה לו (התורה (תורה מלשון הוראה איך אפשר לומר “שיבור לו האדם” — “האדם”, לאו דוקא צדיק או עכ"פ אדם כשר, אלא “האדם” סתם, הכולל בפשטות כל אדם?  
הרבי מעיר, כי ניתן היה לתרץ לכאורה, שבמשנה לא מדובר אודות דברים שנצטווינו עליהם בתורה, אלא אודות דברי הרשות, ובתוכן [[מסכת אבות]] ד”האי מאן דבעי למהוי [[חסיד]]א לקיים כו’ מילי דאבות” שזה נתנה תורה לרשותו ובחירתו של האדם, “שיבור לו האדם”, ועל זה באה ה”עצה טובה” שהדרך הישרה שיבחר תהיה “כל שהיא תפארת לעושיה כו’”, כמבואר במפרשי המשנה, ובארוכה — בהל’ דעות ובשמונה פרקים לה[[רמב"ם]], ש"הדרך ישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם זה וכו'", “המעלות הממוצעות”, שזהו “תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”. אבל עדיין צריך ביאור: מדוע נותנים הבירור וההחלטה בנוגע ל”דרך ישרה” בדברי הרשות לרגש ודעת האדם? ויתירה מזה: איך יכולים לסמוך על האדם שהוא קרוב אצל עצמו, ו”יצר לב האדם רע מנעוריו”, ופשוט שלא בכל פעם הוא ראוי לדעת מהי ה”דרך ישרה”?! בכדי שהאדם הקרוב אצל עצמו וכו’ לא “יתעה” (ועד לפעמים — כדרך שאינה מתאימה או אפילו הפכית מהתורה), ויהיה לו מורה דרך המראה לו ה”דרך ישרה” היכן ללכת, ניתנה לו (התורה (תורה מלשון הוראה איך אפשר לומר “שיבור לו האדם” — “האדם”, לאו דוקא צדיק או עכ"פ אדם כשר, אלא “האדם” סתם, הכולל בפשטות כל אדם?  


ומכך מבואר, שאף שעיקר היסוד דכל התורה ומצוותיה הוא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול המצוות — מכל מקום מצינו שלפני מתן תורה אמרו בנ”י “נעשה ונשמע”, לאחרי שאמרו “נעשה” — לא רק “נעשה” כל מה שהקב"ה יצווה (קבלת עול), אלא גם “נשמע” מלשון הבנה. ולכאורה אינו מובן: קיום המצוות צריך להיות לא מצד חיוב השכל, אלא מצד ציווי הקב”ה — ומדוע הוסיפו “ונשמע” (מלשון הבנה)?
מסביר הרבי, שמה שה[[משנה]] אומרת “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם”: שלימות העבודה היא, שקיום המצוות [ה”דרך ישרה”, “פקודי ה’ ישרים גו’”] יהיה באופן “שיבור לו האדם”, שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה. וה”דרך ישרה שיבור לו האדם” היא
 
ובפרט שההוספה “ונשמע” לכאורה גורעת ומקטינה את העול ד"נעשה” (קיום ציווי הקב"ה מצד קבלת עול)? הגם שבאמרם “נעשה” לפני “נשמע”, “הקדימו נעשה לנשמע” הדגישו שהעיקר הוא ה”נעשה” — אעפ”כ, ישנה גם הבנה, ויתירה מזה: יש צורך להבהיר שנעשה קודם. ולמה שינו והוסיפו גם “נשמע”? ואף שיש חיוב על כאו”א ללמוד תורה בהבנה והשגה (נשמע) ולהתבונן בשכל האדם “כפי כוחו”, “כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע”, מכל מקום הרי זה גופא מה שלומד תורה בהבנה והשגה הרי זה מצד ציווי הקב”ה [כמו מצוות מעשיות, שקיומם מצד ציווי הקב”ה] נמצא שהלימוד בתורה הוא רק פרט ב”נעשה”(קיום בקבלת עול דוקא עוד ציווי הקב”ה). אבל כאשר לאחרי אמרם “נעשה” הוסיפו “ונשמע” — מוכח, שה”נשמע” הוא (גם) ענין בפני עצמו.
 
מבאר הרבי, כי שלימות ה[[עבודת השם|עבודה]] בקיום ה[[תורה]] ו[[מצוות|מצוותיה]] הוא, שבנוסף להענין ד”נעשה” שהוא קבלת עול, יבין האדם ירגיש וישמע בשכלו ומדותיו הטוב והיוקר וההכרח כו’ של תורה ומצוות. ויתירה מזה — (לא רק הנשמה, נפש האלקית, אלא) גם הנפש הבהמית תבין ותרגיש הטוב שבתורה ומצוות, וכפי שהוא במצות אהבת ה’ (הכוללת כל המצוות) — שצריך להיות “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”, “בכל לבבך — בשני יצריך” ולכן אמרו בני ישראל “נעשה ונשמע”, שקיומם תורה ומצוות יהיה לאחרי ההתחלה ד”נעשה” (בלי קשר לשכל כו') גם “ונשמע”, שבשכלם יובן ההכרח והיוקר דתורה ומצוות. אבל ענין זה (ששכל האדם יבין היוקר דתורה ומצוות) הוא שלב שני בעבודת ה’. ולכן בפעם הראשונה אמרו בני ישראל "כל הדברים אשר דיבר ה’ נעשה", שיקיימו ציוויי הקב"ה כעשיה בלבד, בקבלת עול. ולאחרי זה, בא השלב השני “כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”, שקיום התורה ומצוות הוא באופן שגם השכל מבין העילוי דתורה ומצוות.
 
על פי זה יובן מה שה[[משנה]] אומרת “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם”: שלימות העבודה היא, שקיום המצוות [ה”דרך ישרה”, “פקודי ה’ ישרים גו’”] יהיה באופן “שיבור לו האדם”, שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה. וה”דרך ישרה שיבור לו האדם” היא
“כל שהיא תפארת לעושיה”, שקיום התורה ומצוות יהיה באופן שלראה איך שתורה ומצוות הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם — “תפארת לעושיה”. וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם “ותפארת לו מן האדם” — שהרגש והחיות שיש לו בתורה ומצוות הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתורה ומצוות.  
“כל שהיא תפארת לעושיה”, שקיום התורה ומצוות יהיה באופן שלראה איך שתורה ומצוות הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם — “תפארת לעושיה”. וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם “ותפארת לו מן האדם” — שהרגש והחיות שיש לו בתורה ומצוות הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתורה ומצוות.  


39,916

עריכות

תפריט ניווט