רחמנות: הבדלים בין גרסאות בדף

באחד ממכתביו של הבעל שם טוב{{הערת שוליים|הגניזה החרסונית, מכתב קכט.}} לבנו רבי צבי, הוא חותם את עצמו:  

[[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". הרבי מבאר, שכן הסימן של רחמנות, מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין.

 

ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת — שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]<REF>בראשית יח, כז.</REF>"ואנכי עפר ואפר".

לכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד — כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". <REF> [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.</REF>