ראש: הבדלים בין גרסאות בדף

ארבעת ראשי השנים{{הערה|במשנה, תחילת מסכת ראש השנה.}} שייכים זה לזה{{הערה|הגהות מיימוניות לרמב'ם הלכות שופר פרק א' אות א'.}}, וכל אחד מהם מהווה "ראש" לעניינו על כל השנה.

עניינו של ראש השנה למלכים ולרגלים בעבודה{{הערה|לקו"ש לו, שיחה לחמשה עשר בשבט.}} הוא העמל וה[[יגיעה]] בתורה, המצמיחים הצלחה שלא בערך ושמחה אמיתית.

"צמיחת" הנשמה באה ע"י שני עניינים: ביטול (רקבון) ושמחה (גידול). דבר זה מתבטא הן ב"רגלים"{{הערה|המחברים את ה"רגל" (ביטול) עם ה(מועדים) ל'''שמחה'''.}} והן ב"מלכים"{{הערה|המחדירים בעם ביטול, וע"י זה מעלים אותם בעליה גדולה ביותר.}}.  

בעבודה{{הערה|ביאורי הזהר להצ"צ פרשת בלק אות ג'.}}, בהמה היא נפש הבהמית, וכשבשעת תפילת י"ח עולה בבחינת ביטול להכלל בנפש האלוקית נקראת '''מעשר בהמה'''{{הערה|דהיינו, מכיון שבחינת הביטול שבעל עניין היא המדריגה העשירית שבה, שהיא נקודה בלבד. כפי שמבואר שם באות הקודמת.}}.

ונתינת הכח לנפש הבהמית לביטול זה היא מר"ח אלול, כי אז נפתחים י"ג מדות הרחמים ששורשן ממלכות דא"ק - '''בהמה רבה'''. וממנה הכח לנפש הבהמית להתבטל (להיות בבחינת "מעשר" בהמה).

בשבת, שמיטה ויובל נפסקת עבודת הבירורים, והמלכות עולה מירידתה לבי"ע חזרה למקורה ושורשה. אלא שבשבת היא עולה מעלה מעלה עד שמתכללת במקורה הראשון באור אין סוף ברוך הוא, ואילו בשמיטה היא עולה למקורה בעולם האצילות אך לא למעלה מזה{{הערה|ללמוד את המועדים (גופין) פרק ג'.}}.

אילן הוא עניין התענוג בלימוד התורה{{הערה|אילן בכלל רומז לתורה "כי האדם עץ השדה" ופירשו בגמרא (תענית ז' א') דקאי על תלמידי חכמים, ופירות אינם נצרכים אלא לתענוג}}, המחדיר תענוג בכל שאר העניינים. מטעם זה הוא היחיד מבין ארבעת ראשי השנים שחל באמצע החודש (כשהלבנה במילואה) ולא בתחילתו (כשהיא בבחינת נקודה, ביטול) – כי ע"י התורה נמשך התענוג בכל השאר העניינים – ועד שאפילו קבלת העול היא בתענוג{{הערה|ד"ה חמישה עשר בשבט תשל"א.}}.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ערכים בחסידות]]