שינויים

שורש הנפש הזאת, היא "חלק א־לוה ממעל ממש"{{הערה|המקור לכך הוא ב[[ספר איוב]] (לא, ב). [[אדמו"ר הזקן]]] מוסיף על כך ב[[תניא - פרק ב']] את תיבת '''ממש''', שמורה על ב' הקצוות של חלק זה, שמצד אחד הוא אלוקות ממש, היינו עצם האלוקות שלמעלה, חלק מ[[עצמותו ומהותו]] יתברך, ויחד עם זה הוא מתלבש בגשמיות עד שהוא בבחינת 'ממשות' שאפשר לתפוס ולמשש אותו בגשמיות.}}. כלומר, שמקורה של נפש זו איננה עוד דרגה גבוהה, אלא היא מגיעה מהקב"ה בעצמו. [[אדמו"ר הזקן]] מבאר זאת בשלושה אופנים: '''א'''. כל הנבראים נבראו על פי דיבורו של הקב"ה, והאדם נברא באופן של נפיחה. והחילוק ביניהם הוא - דיבור הוא דבר חיצוני, ולכן גם ניתן לדבר רבות בלא להתעייף מזה, אבל בנפיחה האדם מוציא מפנימיות נפשו, ולכן הוא מתעייף במהרה. וכן גם הנפש באה מפנימיותו של הקב"ה. '''ב'''. כל הנבראים נבראו בדיבור, אבל בני ישראל "עלו במחשבה". והמחשבה היא יותר קשורה לפנימיות האדם מאשר הדיבור. '''ג'''. בני ישראל הם "בנים לה'", וכמו שהבן נמשך (לא מהמחשבה של האב, שהיא לא עצמו, אלא) מעצם מוחו של האב, דהיינו, שהאב מעביר לבנו חלק מעצמיותו '''ממש'''; וכך גם בני ישראל קיבלו בהם '''ממש''' חלק מהקב"ה ("חלק א־לוה"){{הערה|[[תניא - פרק ב']]. וראה בפירוש חסידות מבוארת.}}.