רבי דובער שניאורי (אדמו"ר האמצעי): הבדלים בין גרסאות בדף

'''[[רבי]] דובער [[שניאורי]] - ה[[אדמו"ר]] האמצעי''' (במקור ב[[אידיש]] '''דעֶר מיטעֶלעֶר רבי'''){{הערה|הכינוי "האמצעי" דבק בו לאחר הסתלקותו ועלותו של [[אדמו"ר הצמח צדק]] לממשיך דרכו. כהונתו הקצרה יחסית של רבי דובער יצרה מצב שחסידים רבים הכירו את שלושת האדמו"רים ([[אדמו"ר הזקן]], רבי דובער ואדמו"ר הצמח צדק). רבי דובער שהיה האמצעי, כונה בשם "אדמו"ר האמצעי"}} ([[ט' בכסלו]] [[תקל"ד]] - ט' בכסלו [[תקפ"ח]]), הוא האדמו"ר השני בשושלת [[אדמו"רי חב"ד]] וממשיך דרכו של אביו, [[אדמו"ר הזקן]], הנהגת החסידות בדורו התאפיינה בהתרחבות ובשופי, כתב וחזר באריכות אלפי [[מאמרי אדמו"ר האמצעי|מאמרי חסידות]].

לאחר [[תפילת מעריב]] התקיימה סעודת מצווה, אדמו"ר הזקן אמר [[מאמר]] חסידות והחסידים התוועדו עד אור הבוקר.

בשנת [[תקמ"ח]], בהיות אדמו"ר האמצעי בן ארבע עשרה, בחר אביו עבורו לשידוך את מרת [[שיינא (אשת אדמו"ר האמצעי)|שיינא]], בתו של ר' יעקב, מלמד [[עני]] מה[[עיירה]] ינאוויטש, הקרובה לליאוזנא. היה זאת מכיוון שאביה של שיינא התאונן בפני [[אדמו"ר הזקן]] שראשו טרוד כיצד לחתן את שלוש בנותיו שהגיעו לפרקן ולכן אינו יכול להתפלל בכוונה. אדמו"ר הזקן הציע לו את בנו, ר' דובער, מכיוון שבאם הוא יעשה שידוך נכבד שכזה מיד ירצו עוד חסידים להשתדך עמו.

בשנת [[תקפ"ה]] הגיש יהודי בשם שמחה קיסין, הלשנה לרשויות שכביכול תנועת החסידות שבראשות אדמו"ר האמצעי, הינה כת אשר שובה בצילה אלפי חסידים על מנת להוסיף ממון לקופת האדמו"ר, טענה אשר התבססה על זיוף מכתבו של אדמו"ר האמצעי, ועל המגבית שנערכה לצורך שיקום החצר בעקבות השריפה שהייתה בזמן [[אדמו"ר הזקן]], בעקבות ההלשנה הובל אדמו"ר האמצעי ב[[איסרו חג]] ה[[סוכות]] [[תקפ"ז]] למעצר. לאחר חקירות ובדיקות הבינו החוקרים אשר עלילת שווא טפלו בו וביום [[י' כסלו]] תקפ"ז השתחרר ממאסרו. תאריך זה נקבע לדורות כ'''חג הגאולה'''.

לפני הסתלקותו רמז אדמו"ר האמצעי על כך לחסידים באומרו על שנת [[תקפ"ח]] שיהיו בה גזירות. לקראת חגי [[חודש תשרי]] תקפ"ח יצא מ[[ליובאוויטש]] לציון אביו בהאדיטש. במהלך הדרך חזור חלה מאוד, ונעצרו למנוחה ב[[ניעז'ין]]. מיום ליום חוליו התגבר וכל פעם שהיו נוגעים בו הוא היה מתעלף. מצב זה נמשך עד ליום [[ח' בכסלו]]. באותו יום רצה לכתוב חסידות על ענייני [[חנוכה]], אך כיון שהעולם שרוי בצער, לא רצה להתענג בכתיבת החסידות ועל כן לא כתב. במקום זה אמר לחסידיו שילכו לבתיהם בשמחה ושיאמרו "לחיים". בלילה התעלף פעמים רבות וכשהתעורר ביקש שילבישו אותו כתונת לבנה, פניו האדימו והחל לשבח וללמד זכות על כלל ישראל. ביקש שוב מהחסידים להיות שמחים, כי השמחה ממתקת דינים.

היה הראשון שיזם את [[קופת צדקה|קופות הצדקה]] הביתיות הנפוצות כיום בכל בית יהודי, כאשר בתחילת נשיאותו הגדיל והרחיב את התרומות ל[[כולל חב"ד]] באמצעות הפצת קופות צדקה ביתיות על ידי ה[[שד"ר]]ים, והכספים שהיו מצטברים בקופות היו נאספים מידי תקופה על ידי ה[[שד"רים|משולחים]]. ראשי הכוללים האחרים שפעלו באותה תקופה ראו את ההצלחה הרבה, והחלו לחקות את הרעיון ותוך זמן קצר נפוצו הקופות הביתיות בכל העולם{{הערה|ראו בהרחבה את מחקרו של הרב עמרם בלוי בנושא זה, היכל הבעל שם טוב גליון י"א עמוד קכז.}}.