מנהגי ליל הסדר: הבדלים בין גרסאות בדף

 

== ורחץ  - נטילת ידים ללא ברכה ==

קל. הנטילה תהיה ככל נטילת ידים לסעודה, בכלי, והכלי יכיל רביעית.

כרפס  - אכילת ירק טבול במי מלח

== יחץ  - פריסת המצה האמצעית לשנים והטמנת האפיקומן ==

אדמו"ר מהר"ש נהג להצניע יחד עם האפיקומן שלו גם את חתיכות האפיקומן של בניו, ולפעמים גם את של האורחים;  אדמו"ר מוהרש"ב יחד עם האפיקומן שלו - של בני ביתו; אדמו"ר מוהריי"צ הצניע עם האפיקומן שלו גם את האפיקומן של חתנו הרבי, ושל חתנו הרש"ג (וככה נהגו שאר רבותינו נשיאינו).

 

== מגיד  - אמירת ההגדה, סיפור יציאת מצרים (על כוס ב') ==

קנה. גם מי שאין לו אב שואל בנוסח: "אבא, אשאלך ארבע קושיות" (כי יש חיוב לכבד אביו לא רק בחייו אלא גם במותו).

קנו. גם הגדולים שואלים השאלות (לאחר שאלת הקטנים), ובנוסח הנ"ל (לעיל אות קנד) [לאחר שהבנים והנכדים שאלו "מה נשתנה", נהגו אדמו"רי חב"ד לחזור ולשאול בעצמם את הקושיות בנוסח הנ"ל].   

קנז. לפני כל קושיא מדגיש השואל את מספרה: "הקושיא הראשונה היא", "הקושיא השניה היא" וכו'.

קנח. סדר הקושיות: מטבילין, מצה, מרור, מסובין.  

קנט. "הלילה הזה - מרור", אינו אומר "כולו מרור", מפני שאוכלים שאר ירקות בטיבול ראשון.

קס. לאחרי אמירת "מה נשתנה" מחזירים הקערה, ומגלים מקצת הפת ואומרים "עבדים היינו" וכו' (סידור אדמו"ר.  אמנם לפי מנהגנו (לעיל אות קמט) שבאמירת "מה נשתנה" המצות נשארו מגולות, אזי רק מחזירים את הקערה).  

קסא. לפני אמירת "והיא שעמדה" המנהג שמכסים את המצות, ורק אחר כך מגביהים את הכוס.                           

קסב. בכל פעם שהרבי הי' נוטל את הכוס במשך הסדר, הי' לוקחה בימינו, מוסרה לשמאלו, ומעמידה - דרך הורדה מלמעלה למטה - על כף ידו הימנית.

קסג. אמירת "והיא שעמדה" בישיבה. ולאחר אמירתה מעמידים את הכוס ומגלים שוב את המצות.     

קסד. גם כאשר סיים הרבי בעצמו את אמירת "והיא שעמדה"  - מכל מקום לא הניח את הכוס מידו, עד שמקריא ההגדה הי' מסיים את הפיסקא בקול רם.

קסה. נוהגים לשפוך יין מהכוס (שפיכות קטנות): 3 פעמים באמירת "דם, ואש, ותמרות עשן". 10 פעמים בשעה שמפרט את המכות בשמותם. ו-‏3 פעמים נוספות באמירת הסימנים שרבי יהודה היה נותן "דצ"ך, עד"ש, באח"ב", סך הכל שופכים 16 פעמים, "כנגד חרבו של הקב"ה שנקראת יוה"ך, והוא מלאך הממונה על הנקמה".  

קסו. אין מטיפים יין על ידי אצבע, אלא שופכים מהכוס עצמו.

קסז. שופכים את היין לתוך כלי שבור (יש אומרים שאם הכלי הוא חד פעמי, או כזה שאינו בשימוש בפסח, די בזה). ונזהרים לא לשפוך היין לכלי כשהוא על השולחן אלא בצד, וכן אין מעבירים מעל גבי השולחן את הכלי עם היין.  

קסח. הרבי הי' שופך מן הכוס לתוך כלי שמונח לידו על הרצפה. הכלי הי' פגום, אף שהדבר לא הי' נראה כל כך לעין כל, אבל היתה צלחת מסוג שלא השתמשו בו למאכל.

קסט. באמירת דם ואש . . ובאמירת עשר מכות יכוון בעת השפיכה [אותה כוונה יכוון פעמיים]:

קע. היין הנשאר בכוס לאחר ששפך ממנו נעשה "סוד יין המשמח", ולכן לא ישפכנו, אלא יוסיף עליו יין למלא את הכוס (בהוספת היין שאחר השפיכות, הרבי הי' ממלא את הכוס עד שהיתה עולה על גדותיה והי' נשפך מהיין לצלחת (כדרכו בקידוש)).

קעא. את פסוקי "דיינו", אומרים ברציפות, ואין מפסיקים באמצע אמירתם (רבותינו נשיאינו לא היו מפסיקים לאמירת ביאורים בין ארבעה עשר חרוזי "דיינו", עד "לכפר על כל עוונותינו", ואחרי פיסקא זו היו ממשיכים ומבארים).

קעב.  בקטע "רבן גמליאל": באמירת התיבות "מצה ומרור" - הי' הרבי מביט על המינים שבקערה.

קעג. באמירת התיבות  "פסח שהיו" לא הביט אדמו"ר מהוריי"צ על הזרוע.       

קעד. באמירת "מצה זו שאנו אוכלים" - המנהג לאחוז המצות השני' והשלישית [האמצעית והתחתונה] (על ידי המפה שעליהם) עד "על שום" השני.

קעה. באמירת "מרור זה שאנו אוכלים" - המנהג להניח שתי ידיו על המרור והכורך עד "על שום" השני (באמירת "מרור זה" - הי' הרבי אוחז במרור ביד ימין ובחזרת ביד שמאל).

קעו. באמירת "לפיכך אנחנו חייבים להודות" - המנהג לכסות את המצות ולהגבי' הכוס (אופן נטילת הכוס - ראה לעיל אות קסב), ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי'. ואחר כך מעמידו על השולחן לשני פרקי ההלל, "הללויה הללו" ו"בצאת ישראל", וחוזר ומגבי'  את הכוס לברכת "אשר גאלנו", מתחלת הברכה ועד סופה (שנאמרת בישיבה, דרך חירות).                                                                         

קעז. מברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה.

רחצה  - נטילת ידים לסעודה (עם ברכת על נטילת ידים)

קעח. לפני "רחצה", הי' הרבי אומר (בלחש) את כל הדינים הקשורים באכילת המצה והמרור  - המופיעים בהגדה מ"רחצה" ועד "כורך".  

קעט. הרבי לא הי' נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא היו מביאים אליו את המים, אלא הי' קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובים.                                           

קפ. בנטילת ידיים - מנהגנו: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים. לוקחים את הכלי ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. שופכים ברציפות שלש פעמים מים מהכלי  (על יד ימין ואחר כך על יד שמאל). בכף היד השמאלית משאיר מעט מים מהשפיכה השלישית. מגביהים את הידים ומשפשפים אותן יפה. ברכת "על נטילת ידים" מתחילים לאחר תחילת השפשוף, לאחר מכן גומרים את הברכה ומנגבים היטיב את הידיים.

מוציא  - ברכת "המוציא" על המצה

קפא. באומרו ברכת "המוציא" - יחזיק את המצות שבקערה, וכפי הסדר שהם מונחים בתוכה, שתי המצות השלמות עם הפרוסה שביניהם [כחובת לחם משנה בכל יום טוב, בתוספת הפרוסה לפסח  - משום לחם עוני] (ולא יבצע מהן עדיין).  

מצה  - ברכה מיוחדת על המצה -  "על אכילת מצה", ואכילת המצה     

קפב. לפני ברכת אכילת מצה - ישמיט המברך מידיו את המצה השלישית (התחתונה).   

קפג. בברכת על אכילת מצה יחזיק את המצה העליונה (השלמה) והאמצעית (הפרוסה) ויברך "על אכילת מצה", ויכווין לפטור גם כן את אכילת המצה שבכורך (שתהי' מהמצה התחתונה), וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו (ואכן נזהרים משיחה שלא מענין הסעודה עד גמר אכילת הכורך, אבל עד אכילת האפיקומן אין נזהרים בהפסק שיחה (הגם שבשעת ברכת על אכילת מצה מכוונים לפטור גם כן האפיקומן)).

קפד. לאכילת מצה לוקחים כזית ממצה העליונה (הכהן), וכזית ממצה האמצעית (הלוי) [המקובל הוא, ששיעור "כזית" במצה הוא 27 גרם, כשליש מצת יד. יש מקום לומר, שהואיל ושיעור "כזית" הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק , במצת יד (בלי דחיסה) אינו יותר מ-‏11 גרם, כשביעית מצת-יד בינונית. במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובודאי ב"זיתים" שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון], את המצות שוברים לפרוסות קטנות בהיותן מכוסות (כיון שאכילת מצה צ"ל בכזית, ויש אומרים  שזהו ממצה הא' (העליונה), ויש אומרים שזהו ממצה הב' (האמצעית), ולצאת ידי חובת שניהם לוקחים שני כזיתים).

קפה. אינו טובל את מצה במלח מפני חיבוב מצוה, שלא יהא בה תערובות של טעם אחר כלל. וכן הוא מנהג בית הרב. אבל על השולחן שמים גם מלח.

קפו. אוכל שני הכזיתים יחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה (שיש ספק אם הוא ממצה הא' או ממצה הב'). ואם אינו יכול להכניס לפיו את שני זיתי המצה ולרסקם יחד, יאכל תחילה את הכזית מהשלמה (העליונה) ואחר כך את הכזית מהפרוסה (האמצעית).   

קפז. כדי למנוע הפסק גדול בין שתי הברכות לאכילת המצה (הפסק הנובע מחלוקת המצות מבעל הבית לכל בני הבית שאין לפניהם "קערה" עם מצות)  - אפשר להכין מראש מצות עבור כל בני המשפחה בשקיות נפרדות, ורק לצרף לזה אחר כך מהמצות שבקערה שלפני בעל הבית.   

קפח. הרבי הי' אוכל את המצות יחד בשתי ידיו. והי' ניכר שאינו מקפיד לבלוע את כל שני ה"כזיתים" בבת אחת, אלא שאכילתם נמשכה ברציפות, ללא שהות או הפסק כלשהו.

קפט. אכילת שני הכזיתים -  בהסיבה.   

קצ. לא ישהה מתחילת האכילה ועד סופה, יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות), ובלבד שלא ייכנס לחשש 'אכילה גסה'. ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא (ועל כל פנים לא יותר משש דקות).

קצא. מנהגנו שכל בני הבית מברכים לעצמם "המוציא" ו"על אכילת מצה" (ידי חובת "לחם משנה" יוצאים על ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך את הברכות לעצמו, לאחר שמקבל את המצה מבעל הבית). בשעת אמירת הברכות על המצה אוחזים את המצה בשתי הידים.   

מרור  - ברכה מיוחדת על המרור – "על אכילת מרור" ואכילתה

קצב. אוכלים מהמרור שיעור כזית (לכל הפחות 19 גרם (שלושת רבעי אונץ)). החסה והתמכא (חריין) שניהם מצטרפים לשעור כזית (בעלי חסה - שיעור כזית הוא  עלה גדול, או שנים בינוניים, וכאמור אפשר להשלים השעור על ידי החריין).

קצג. קודם הטבילה, מרכך מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס (החרוסת בקערת הרבי היתה יבשה, לפני טבילת המרור, לוקח מעט חרוסת יבשה ורככה ביין הנמצא בצלחת התחתית של הכוס).

קצד. ייקח כזית מרור מקערת ה"סדר" ויטבול אותו בחרוסת, ורק אחר כך יברך "על אכילת מרור" (כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה).

קצה. אין לשקע את כל הכזית מרור בחרוסת, אלא רק את מקצתו. לאחר טבילת המרור בחרוסת, מנערים את החרוסת מהמרור - כדי שלא לבטל את טעם המרירות.

קצו. הרבי הי' נוטל את החריין מתוך עלי החסה העוטפים אותו, טובלו שלוש פעמים בחרוסת, מנערו, עוטפו שוב בעלים, ואוכלו.  

קצז. בברכת "על אכילת מרור" יש לכוון לפטור גם את המרור שבכורך.

קצח. כל בני הבית מברכים ברכת "על אכילת מרור" בעצמם, ויברכוה כשהמרור בידם (יד ימין) קודם שיאכלוהו. גם נשים חייבות באכילת מרור כשאר כל המצוות שבלילה זה שאף הן היו באותו הנס.

קצט. אם המרור שבקערה אינו מספיק לכל המסובים, יוסיפו מרור מהצד באופן שלכל אחד ואחת יהי' שעור כזית.

ר. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא, ועל כל פנים לא יותר משבע דקות).

רא. "בלע מרור לא יצא", ולכן ילעס את המרור עד שירגיש טעם מרירותו בפיו.  

רב. אכילת המרור בלי הסיבה (זכר לעבודה הקשה של אבותינו במצרים).     

כורך  - אכילת המצה והמרור כשהם כרוכים יחד ואמירת "כן עשה הלל וגו'"

רג. ל"כורך" לוקחים כזית מצה (שעור הכזית ראה לעיל אות קפד) ממצה התחתונה (הישראל), בוצעים אותה לשתי חתיכות ומניחים ביניהם את המרור (חסה ובתוכה התמכא (החריין)) מקערת ה"סדר" כשיעור כזית (החסה והתמכא שניהם מצטרפים לכזית - לענין שיעורם ראה לעיל אות קצב). ויטבול בחרוסת היבשה שעל הקערה (הפעם לא מרככים ביין מחשש שרוי'), ויכרכם יחד ויאמר: "כן עשה הלל" וגו', ויאכלם ביחד.  

רד. טובלים רק החסה (ולא את המצה) בחרוסת שעל הקערה שהיא יבשה בלי יין (ולא בחרוסת  שטבל לאכילת ה"מרור" שהי' מעורב בה יין (לעיל אות קצג). והמדקדקים בזהירות ממצה שרוי', אין טובלים ורק נותנים מעט חרוסת יבשה על החסה ומנערים אותה אחר כך ממנה. וכן הוא מנהג בית הרב (הרבי קודם אכילת הכורך הי' נוטל מן החרוסת שעל הקערה וממרחה [כמדומה שלש פעמים] על החריין, ובסוף הכורך טבל את חתיכת החריין השלימה בחרוסת ואכלה עטופה בעלי החסה).

רה. צריך להקפיד שעלי החסה שבכורך יהיו מנוגבים, ולא יהיו רטובים מהמים בהם נרחצו כדי שלא ירטיבו את המצה (וכדאי מאד, לדאוג לזה לפני תחילת הסדר).

רו. אם המצה והמרור שבקערה לא מספיקים לכל המסובים, יוסיפו מהצד באופן שלכל אחד מהמסובים יהי' שעור כזית מזה ומזה.

רז. אכילת הכורך - בהסיבה.

רח. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אם שהה יתר על כן יצא, ועל כל פנים לא יותר משבע דקות).

רט. אחרי כורך (בחוץ לארץ  - כורך של הסדר השני) מותר לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת. וכן מותר לאכול מרור.

ריא. "אוכל ושותה כדי צרכו" (סידור אדמו"ר).

ריב. מתחילים את הסעודה באכילת הביצה שעל הקערה וטובלה במי המלח - והוא זכר לאבלות חורבן בית המקדש, שכשהי' קיים היו מקריבין ואוכלין את הפסח, ועכשיו אין לנו פסח ולכן מתאבלין עכשיו על זה.

ריג. הרבי הי' שופך מלח לתוך המים, טובל את הביצה שלוש טבילות במי המלח. ומתחיל לאכלה מצד ראשה הכד, ואוכלה כולה. ולא הי' מביט בה כלל לבדקה.

ריד. נזהרים ביותר ממצה שרוי'. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהם טיפות מים, וכן שלא יפול מפירורי השמורה במים או במרק.

רטו. קודם ששופכים מים, או משקים שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה.                             

רטז. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לא הי' אוכל מצה שמורה ביחד עם דגים או בשר מצד חשש שרוי', רק עם יין. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מצותיו  - בעת האכילה  - מכוסות תמיד במפה. מרק כמעט שאינו אוכל.

ריז. למים אמצעיים (שבין דגים לבשר) אין להעביר ידיו על שפתיו, בכל שבעת ימי הפסח.

ריח. מצד ענין החינוך - צריכים גם קטנים להזהר ממצה שרוי' (עד כמה שאפשר).

ריט. בליל פסח נוהגים לא לאכול בשר צלוי ואפילו בשר עוף צלוי, ואפילו בישלוהו ואחר כך צלאוהו בקדירה, אין לאכלו. אבל דבר שאינו טעון שחיטה, כגון דגים וביצים, מותר לאכלו צלוי.

רכ. באמצע הסעודה יכולים לשתות יין, אבל לא אומרים "לחיים" (כדי שלא להחשיב שתייה זו, ולא יהי' נראה כמוסיף על הכוסות) [הרבי הי' שותה יין מכוסו במשך הסעודה. גם נהג לשתות מים בשעת הסעודה לאחר הבשר, ולפני ששתה מהמים, הי' שופך מהם שתי שפיכות קטנות. הרבי הירבה לקנח את פיו וידיו במפיות נייר, והי' משליכן אל מתחת לשולחן].

רכא. במשך הסעודה הי' הרבי טובל חתיכת מצה שלוש פעמים במלח - שנטל מקערית המלח והניח על גבי מפית המצות - ואוכלה.

צפון  - אכילת האפיקומן שהי' צפון וטמון  

רכג. אכילת האפיקומן מדייקים (בחוץ לארץ  - בלילה הראשון) שיהי' לפני חצות - כמו הפסח שהי' נאכל רק עד חצות (12:40). (הרבי נהג בקביעות בלילה הראשון בהתקרב שעת חצות, לפנות לאחד הבחורים שעמד לידו ולשאול "מה השעה").  

רכד. לאפיקומן לכתחילה טוב לאכול שני "כזיתים" (לענין שעור הכזית – ראה לעיל אות קפד), כי ישנן שתי דיעות: שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח, או שהוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וכדי לצאת ידי שתיהן, טוב לאכול שני כזיתים. וכן הוא מנהג בית הרב.  

רכה. אם במצה (של עורך הסדר) המיועדת לאפיקומן אין כשיעור המספיק לכל בני הבית, יקבל כל אחד מבני הבית חתיכה קטנה ממנה, ולחתיכה זו יוסיפו עוד (מהצד) חתיכות מצה כשיעור הנדרש.

רכו. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא, ועל כל פנים לא יותר משבע דקות).

רכז. אכילת האפיקומן בהסיבה, ויש לסיימו קודם חצות (באזור המרכז: 12:40).

רכח. לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבוא לידי צימאון אחר כך, כי לאחר אכילת האפיקומן אין אוכלים ואין שותים שום דבר (חוץ משני הכוסות השלישי והרביעי, כמובן). ונזהרים אפילו משתיית מים.  

ברך  - ברכת המזון  (וכוס ג', שעליו מברך ברכת המזון)