ליובאוויטש בשואה (העיירה): הבדלים בין גרסאות בדף

{{הערת שוליים|ראה בספר - 'ליובאוויטש - העיירה של חב"ד', עמ' 463 ואילך}} לאחר חודש, בסיום חודש [[מנחם אב]], יצאה ההוראה שעל כל יהודי בעיירה, מוטלת חובה לשאת על ביגדו העליון והנראה כלפי חוץ - טלאי צהוב (עגול). לאחר תקופה יצאה הוראה חדשה, ובא נצטוו היהודים לשאת סרט צהוב. ליהודים היה אסור לבקר במקומות ציבוריים, וכן לא לשוח עם האוכלסייה הנכרית. מי שהיה מפר את הגזירות - דינו מוות. אולם בפועל הוציאו להורג (הנאצים ימ"ש), גם כאלו שלא עברו על הגזירות, ביניהם קבוצה של נערים צעירים.

בעת הכיבוש הנאצי נהרגו גם אזרחים סובייטים לא-יהודיים, בינייהם כמה ממורי בית הספר המקומי. אלה נרצחו בחשד לסיוע לפרטיזנים שקיננו באזור היערות שסביב ליובאוויטש, ועד סמולנסק. הפרטיזנים ביצעו, בהכוונת השלטונות הסובייטים, פעולות תגמול נגד הנאצים. אחת הפעולות - שריפת הגשר שעבר בתוך העיירה מעל הנהר בארזינה, ביום תשעה באב תש"ב.

הנאצים הוציאו לאור בתקופת הכיבוש עיתונים שונים בשפה הרוסית, ובהם תעמולה נגד השלטון הסובייטי ונגד הפרטיזנים. לשם כך, סופרו בהם בהרחבה "עובדות מסמרות שיער" אודות מעלליהם של הפרטיזנים נגד הכנסייה, מעשי שוד וכו'.

הר"ר לייב חצרנוב סיפר שבביקורו ב[[ליובאוויטש]] בשנת [[תשכ"ו]] - סיפר גוי אחד על זמן המלחמה והעיד ששלושה ימים אחר הטבח האדמה עדיים זעה - - -{{הערת שוליים|זעה מפני דמם של הנרצחים ! ! !}} כמו כן סיפר, שהיה יהודי נפח שהועסק על ידי הגרמנים כדי לטפל בפרסות הסוסים וכו', וכששמע שעומדים להוציא להורג את יהודי ליובאוויטש הוא בחר למות עם אחיו היהודים. הוא ברח מהגרמנים והצטרף למשפחתו. סיפור דומה שמעתי [א.ק.] ממר ליאוניד גורביץ' מ[[אשדוד]], אודות דודו-זקנו, חייל בצבא האדום בשם בלינצ'יק, שביקש ממפקדיו לשוב אל משפחתו ב[[ליובאוויטש]], כדי להיות איתם בגורלם, ושם נספה (כנראה על ידי מקומיים עוזרי הנאצים)!

סך-הכל נרצחו בליובאוויטש (יהודים ולא-יהודים) כ-700 איש.

הרציחות ב[[ליובאוויטש]] עדיין לא פסקו: בשנת תש"ב הובאו ל[[ליובאוויטש]] תושביה היהודיים של קראסנאיע, ובה נרצחו בידי הנאצים.

בז' אדר תש"ב (24 בפברואר 1942) הובאו לרודניע יהודים מ[[ליובאוויטש]] ומ[[ליוזנה]] ועוד עיירות, וחוסלו שם.

תושב רודניע, בשם ר' שמואל הסנדלר, שהיה היהודי האחרון שגר ב[[ליובאוויטש]] לאחר המלחמה (עד למעבר לרודניא) - סיפר לרב אבא דוד גורביץ' שביקר ברודניא בשנת [[תשכ"ח]], על הסבל שחווה בעת השואה:

"בתו התחתנה זמן קצר לפני הכיבוש הנאצי, ובעלה שהה בעיירה סמוכה שכבר נכבשה על ידי הגרמנים. נוצרה דילמה: מי יעבור למי, כלומר מי יותר טוב ליהודים - הקומוניסטים או הכובשים החדשים... בסופו של דבר היא עברה לבעלה. ר' שמואל ואשתו נמלטו מליובאוויטש ונותרו בחיים.

מאוחר יותר נרצחה הבת בידי הנאצים. לאחר שחרור האזור על ידי הסובייטים חשפו את העפר שכיסה את הנרצחים, והמתים נראו כישנים, בגלל האדמה הקפואה. ביניהם ראה גם את גופת בתו - - -

הזעזוע ערער מאז את מצבו הנפשי (ל"ע).

רק בערב ראש השנה תש"ד (29 בספטמבר 1943), לאחר סדרת נצחונות סובייטים ברחבי בריה"מ, שוחרר גם אזור רודניא, שבו נמצאת העיירה ליובאוויטש. ליובאוויטש הייתה חרבה, ונמצאו בה עשרה בתים בלבד, בקצה העיירה.}}

הידיעה על הטבח בליובאוויטש ובסבביתה הגיעה לעיתונות באיחור רב. כך נכתב ב"הצופה" [עיתון] בכ"ג תמוז תש"ד:

לאחרונה בעקבות פרסומו של סרט תיעודי חדש בשם "השואה, חזית המזרח", נחשפה עובדה היסטורית חשובה:

תושב העיירה בשם אלכסיי קיזייב, שהיה אז נער צעיר, סייע, עם אביו, להצלת מאה ושנים-עשר יהודים!{{הערת שוליים|ראה שבועון בית משיח גליון 1008 - כתבתו של שניאור זלמן ברגר}}

'''החיים לאחר המלחמה:'''

ב"רשימות דברים"{{הערת שוליים|עמ' 330}} (חיטריק) מתוארת ליובאוויטש (מעדות אישית) כפי שנראתה מיד לאחר המלחמה:}}

"ואחרי אשר גברו הקאמוניסטן [הסובייטים] על הנאצים במלחמה כבדה שעברה בליובאוויטש - נחרבה העיר לגמרי, ואף מגדר כפר יצאה, ויש רק סימן של כפר עם בתים אחדים של נכרים""