ישראל לוין: הבדלים בין גרסאות בדף

{{פירוש נוסף|נוכחי=ר' ישראל לוין מנעוועל|אחר=ר' ישראל לוין מכפר חב"ד|ראו=[[ישראל לווין כפר חב"ד]]}}  

הוא היה "איש אשכולות" נדיר - גם [[למדן]] ב[[נגלה]], גם [[משכיל]] בחסידות, גם "עובד ומאריך בתפילה" מלמד בר-פועל ששום רדיפות, חקירות ועינויי מאסר של ה[[ג.פ.או.]] לא יכלו להניאו מנחישותו להמשיך ולהקים בכל עיר ועיירה שהגיע אליהן עוד '[[חדר]]' מחתרתי, עוד מקדש נסתר ליהדות.  

בהתאם לחינוך החסידי שספג בבית ההורים, ערגה נפשו מצעירותו לנסוע לרבי. כשהגיע לגיל בר-מצוה ושמע שהרבי יסד ישיבה ב[[ליובאוויטש]], ביקש מיד לעזוב את הבית ולנסוע ללמוד ב"[[תומכי-תמימים]]". הוריו חששו לשלוח אותו מהבית בגיל כה צעיר, אך ישראל התמיד בהתעקשותו לנסוע, וזמן-מה לאחר-מכן הגשים את שאיפתו, הגיע לליובאוויטש והיה בין צעירי התמימים שלמדו בישיבה.  

כעשר שנים למד בתומכי-תמימים, הוגה בה יומם וליל פשוטו כמשמעו. כשלמד את שיעורי הנגלה, היה מעמיק לדעת סברתו של כל אחד ואחד - הן בדבריהם של התנאים והאמוראים - כל סוגיא בסברא, קושיה ופירוק - והן בדברי רש"י, תוספות ומפרשים - מה ביקשו לפרש ולהקשות ומה להשיב. גם בלימודי ה[[דא"ח]] ביקש תמיד לרדת לשורשי הדברים כדי להעלות מתוכם דברים ברורים ובהירים. הוא צלל בענייני ההשכלה העמוקים ביותר שב[[דא"ח]] ובירר וליבן כל עניין וכל נושא עד שיצא מליבונו כמרגלית זכה וצלולה. בכל אלה, לא הסתפק בידע והבנה. הוא הפנים כל מה שלמד ב[[התבוננות]] מתאימה ואחר-כך היה מתפלל באריכות ומשלב בתפילתו אותם עניינים שקלט והגה.  

עד כאן שקידתו והתמדתו, אך לא פחות מאלה היו גדולות חריפותו ושנינותו - מצד אחד התמדה עצומה ועבודת תפילה ומאידך חריפות הגובלת בשובבנות.  

==נישואיו==  

בשלהי שנות ה"סמך" הגיע ל[[ליובאוויטש]] הרב [[מרדכי פבזנר]] מקלימוביץ, מצאצאי הרב מרדכי פעבזנר, אחיו של אדמו"ר הזקן, לבקש מ[[אדמו"ר הרש"ב]] הצעת שידוכין לבתו חנה-מיכלא שהגיעה לפרקה. אמר לו הרבי: לומד כאן בנו של דוד-אבא'לע מנעוועל, סבורני שזה שידוך מתאים. ואכן, כעבור זמן-מה סוכמו הדברים והשידוך יצא לפועל.  

לאחר נישואיו עבר לגור ב[[קלימוביץ]], להיות סמוך על שולחן חותנו, שם המשיך לשקוד על התורה ועל העבודה. בקלימוביץ גר אז הרב הנגיד ר' [[שמואל גוראריה]]. באחת מנסיעותיו לליובאוויטש נכנס אל [[אדמו"ר הרש"ב]] ודיבר עמו בין השאר גם על מלמד לבניו. אמר לו הרבי בערך כך: שמואל, כדאי שתיקח את ישראל נעוועלער בתור מלמד לבניך, ואז הם ידעו מה זה "א חסידישער מלמד" (מלמד חסידי).  

ר' ישראל נעשה אפוא מלמד לבניו של ר' שמואל, וכשזה האחרון עקר מקלימוביץ, לקח עמו את המלמד. אשתו של ר' ישראל נשארה בבית הוריה, ור' ישראל היה חוזר הביתה אחת לכמה חודשים - וכך נמשך הדבר מספר שנים.  

בינתיים נולדו להם שלושה ילדים, וכשר' שמואל עבר לגור לעיר [[קרמנצ'וג]] ב[[אוקראינה]] הצטרפו אליו ר' ישראל וכל משפחתו. בין תלמידיו של ר' ישראל באותה תקופה היה גם הנער שמריהו, בנו של הרב [[מנחם מענדל גוראריה]], שלימים לקחו [[אדמו"ר הריי"צ]] חתן לבתו, הלא הוא [[שמריהו גוראריה|הרש"ג]].  

עם הזמן נהפך ביתו של ר' ישראל ב[[רוסטוב]] למוסד בפני עצמו. כל מי שהגיע לשהות במחיצת הרבי בחגי תשרי, ביומא-דפגרא או בסתם יום-חול, ידע שבין אם יבוא בשעות יום ובין באחת משעות הלילה, תמיד יתקבל בביתו של ר' ישראל נעוולער בסבר פנים יפות, ובני-הבית ידאגו לו הן ל[[מזון]] והן ללינה. אם הגיע האורח כאשר ר' ישראל שהה בביתו, היה בעל-הבית מתיישב לידו, מתעניין במצבו ובמצב בני-ביתו, בפרנסתו, בבריאותו וכו', ממש כאילו היה אחיו בפועל ממש.  

אחרי [[חג הפורים]] [[תר"פ]], כשמצב בריאותו של [[אדמו"ר הרש"ב]] הלך והתערער, שהה ר' ישראל רוב הזמן בבית רבנו, וכמעט שלא חזר לביתו.  

לאחר ה[[הסתלקות]] ב[[מוצאי שבת]] [[ב' ניסן תר"פ]] אחר חצות, חיפשו בין התמימים וזקני החסידים שנכחו במקום את אלה שטבלו באותו יום ונשארו בבית הרבי כל הזמן, כדי להוריד את גופו הקדוש מהמיטה לארץ. בין אלה שנמצאו היה גם ר' ישראל. גם למחרת, ביום ראשון, כשאנשי החברא-קדישא ביקשו למנות אנשים שילכו לבית-החיים לבחור מקום וכו', היה ר' ישראל בין חברי המשלחת.  

אכן, כבר בגיל 34 היה לר' ישראל מעמד נכבד ומיוחד בין אנ"ש, גדולי וזקני החסידים, רבנים ומשפיעים וכו', אך יותר מכל בלטה התקשרותו לבית רבנו, ו[[הסתלקות]] רבנו פגעה בו אישית פגיעה אנושה.  

לאחר ה[[הסתלקות]] נשאר בבית רבנו תקופה ממושכת ימים ולילות, ולא חזר כלל לביתו. כאבו, אבלו וצערו היו עמוקים עד כדי כך, שר' ישראל לא היה יכול לחזור אל עולם החולין והמעשה. עד היום מהלך הסיפור הבא על חזרתו הביתה: כאשר לחצו עליו לחזור הביתה והוא סוף-סוף הסכים, ניגש ל[[אדמו"ר הריי"צ]] להודיע לו על כך. נאנח האדמו"ר ואמר: "ישראל, אויף וועמען לאזסטו מיר?" [=ישראל, על מי אתה משאיר אותי].  

כשחזר הביתה, לא היה זה אותו ר' ישראל עם חיוכו ושובבותו. תקופה ארוכה לא הופיע חיוך על פניו, וזמן ממושך התבודד בחדרו ומי שעבר בסמוך שמע את בכייתו.  

אחד-עשר ילדים נולדו לר' ישראל, אך רק שלושה מהם נשארו בחיים.  

שלושה מילדיו שנולדו בעת היותו ב[[רוסטוב]] - תאומים וילדה - נפטרו בגיל צעיר: תאום אחד נפטר שבועות אחדים לאחר הלידה (הרפואה הרוסית באותם ימים הייתה נחשלת והמצב התברואי ירוד) והתאום השני החזיק מעמד רק מספר חודשים אחרי הראשון ואז נפטר. ילדה נוספת נפטרה בגיל שנה ומחצה.  

כשהיו ב[[קלימוביץ]] ועסקו בייצור שרוכים, יצאה בשנת [[תרצ"ג]] אחת הבנות, אסתר-הדסה, להעביר שרוכים לעיירה הסמוכה - דבר שבני הבית עשו בתורנות - אולם הפעם הלכה ולא חזרה. כל החיפושים אחריה וכל המאמצים לאתרה העלו חרס. עד היום לא יודעים מה עלה בגורלה.  

בהיותם ביגרובסק - לפני פרוץ המלחמה - חלתה הבת הבכורה רישא בדלקת קרום-המוח ונפטרה כעבור שבועיים, משאירה אחריה בעל ושלושה ילדים קטנים.  

כשהמלחמה פרצה, גייסה רוסיה את כל הגברים מגיל 17 עד 45 לשדה הקרב ואת המבוגרים יותר לעבודה בעורף. בין המגויסים הצעירים היה גם דוד אבא, בנו בן ה-‏27 של ר' ישראל שגויס ולא חזר. לא שמעו עליו. השאיר אחריו שני ילדים ואשה בהריון.  

בת נוספת, רבקה, עברה לאחר נישואיה לר' [[יצחק מרדכי פבזנר]] לגור ליד הורי בעלה ר' [[שמואל פבזנר]], בעיירה פוצעפ. הבעל גויס למלחמה והבת ניסתה להגיע עם בתה ליגרובסק אל ההורים, אך בטרם הספיקה לצאת את העיירה, כבשו הנאצים את כל האיזור. כל יהודי העיירה רוכזו במקום אחד והנאצים ימ"ש הרגו את כולם - ביניהם את רבקה עם תינוקת קטנה בזרועותיה וכל בני משפחת בעלה. במכתב ששלחה לפני הרצח ההמוני מפוצעפ שהגיע לבסוף אל ההורים ביגרובסק, היא כותבת: "מאוד רוצה אני להצטרף אליכם, להיות כולנו יחד, אך הכל מסביב כבר בוער..."  

מצב היהדות באותם זמנים החמיר יותר ויותר, ונציגי השלטון החלו להתחקות אחרי מלמדי תינוקות וכו' ולהצר את צעדיהם. ר' ישראל שחש את טבעת החנק נסגרת סביבו, נאלץ לעזוב את רוסטוב ובשנת [[תרפ"ב]] עבר עם בני ביתו לעיר הולדתו, [[נעוועל]]. זמן-מה לאחר-מכן עברה גם ישיבת [[תומכי תמימים נעוועל|תומכי תמימים" לנעוועל]]. לצד הישיבה הוקם בנעוועל גם בית-המדרש לרבנים, ועטרת נעוועל חזרה לקדמותה.  

כשש שנים חי ר' ישראל בנעוועל וכל אותו זמן לימד תורה במחתרת לבני-ישראל. כשהיה מדובר בבני 18 ומעלה, היה אפשר לטעון שהם לומדים בעצמם, דבר שלא נאסר על-פי חוק, אבל הקטנים היו חייבים על-פי חוק ללכת לבית-ספר ממלכתי, ואילו תפסו את ר' ישראל מלמדם היה מתחייב בנפשו ממש. הסכנה סכנה, אך ר' ישראל לא ויתר. הוא פשוט החליף את מקום ה'חדר' המחתרתי אחת לכמה שבועות והמשיך ללמד בחירוף-נפש.  

==מבצע בריתות==  

לאחר מאסרו של [[אדמו"ר הריי"צ]] ב[[קיץ]] [[תרפ"ז]], החמיר מצב היהודים בכל רחבי [[רוסיה]], וממילא גם בנעוועל. כשהרגיש ר' ישראל שהמעקב היומי אחריו הולך ומתהדק והבין שלא יהיה מנוס ממאסר, קם וברח לעיירה טארופיץ הסמוכה ל[[לנינגרד]], והביא לשם את בני ביתו. הדבר היה בשנת [[תרפ"ח]].  

כשהגיע לטארופיץ מצא שם עזובה מסוימת בכל הנוגע ליהדות וקיום מצוות. במקום לא היו [[שוחט]] ו[[מוהל]], וילדים רבים בגילים שונים לא נימולו. ר' ישראל לא חשב הרבה, הפעיל את כל כוח השכנוע שלו, קרא להורים ודיבר גם עם הילדים, יזם וארגן והביא את הילדים במבצע מתוכנן היטב, בבריתו של אברהם אבינו - והכל בסתר, במחתרת, כשהוא-עצמו משמש המוהל ולפעמים גם הסנדק.  

עתה, משנימולו, אסף את הילדים בחדר מחתרתי חדש והחל ללמדם תורה, אולם אירועי התקופה מנעו בעדו המשך תקין.  

באחד מערבי הקיץ בשנת [[תרצ"ב]] הגיעה חוליה של אנשי ה[[ג.פ.או.]] וערכו חיפוש מדוקדק בבית ר' ישראל.  

הבלשים לא העלו בחיפוש שום ממצא מפליל כי ר' ישראל החביא עוד קודם-לכן את החלפים וסכין המילה, אך הסוכנים בכל-זאת ביקשו ממנו "להילוות אליהם" לבירור, ובני-הבית הבינו נכונה שמדובר בעצם במעצר ממש. ואכן, ר' ישראל נלקח לעיר המחוז וויליקי-לוקי והוחזק שם מספר שבועות במעצר ובחקירות.  

==המאסר השני==  

עם פרוץ [[מלחמת העולם השניה]] ברחו ר' ישראל ובני-ביתו מיגורבסק ופנו כרוב היהודים הנמלטים - מזרחה, ולאחר תלאות רבות הגיעו גם הם ל[[טשקנט]].  

בטשקנט המשיך ר' ישראל להיות מלמד לנערים והפעם בצורה די גלויה. אהבתו את תלמידיו הייתה מן המפורסמות, והם החזירו לו אהבה, גם אם הענישם פה ושם.  

ב[[תש"ו]] הצליח ר' ישראל לעזוב את [[רוסיה]] במסגרת '[[יציאת רוסיה תש"ו|הבריחה הגדולה]]' והגיע ל[[פוקינג]] שב[[גרמניה]].  

עתה חי במדינה חופשית והיה יכול לשבת וללמד תורה בגלוי, אך גם כאן - כב[[רוסטוב]] של ימי בחרותו - לא הסתפק בלימוד תורה אלא פתח את ביתו לכל קשה-יום והתערב מאוד בחיי הקהילה. הוא עשה רבות למשל להחזרת "שלום בית" ונהג 'לבזבז' שעות רבות בשמיעת טענות הצדדים, משקיע את כל כוחו, מרותו וכושרו הדיבורי עד שהיה מצליח לגשר על הפערים ולהשכין שלום. כל פעם שהצליח ב"שלום בית" - פניו היו קורנות מאושר.  

ההתעסקות בבעיות הזולת מילאה חלק גדול מזמנו וכוחו. עשרות מאנ"ש ולא מאנ"ש היו באים אליו לשטוח לפניו מרי לבם ור' ישראל הראה לכולם פנים מאירות, השתדל לעזור לכל אחד ומעולם לא השיב פני איש ריקם.  

ר' ישראל הלך ונחלש, כשבני משפחתו (פרט לזוגתו) עזבו בשנת [[תש"ח]] את פוקינג ל[[צרפת]] ומשם ל[[ארץ ישראל]], נשאר ר' ישראל ב[[פוקינג]] מחמת חלישותו, כשהוא [[מקווה]] להתחזק ולהצטרף אליהם מאוחר יותר.