מוחין דגדלות ומוחין דקטנות: הבדלים בין גרסאות בדף

'''מוחין דקטנות ודגדלות'''{{הערה|בעיקר על פי סידור עם דא"ח, שער התפילין בתחילתו, ודרך מצוותיך שורש מצוות תפילין.}}

תורת החסידות משתמשת פעמים רבות במושגים מוחין '''דקטנות''' (שלפעמים נקראים גם מוחין '''דיניקה''') ו'''דגדלות''' הלקוחים מתורת הקבלה. מושגים אלו מתארים שני אופנים בהשפעת המוחין על המידות, ושני אופנים אלו קיימים בפשטות אצל כל אדם, בעבודת ה', במצוות, בזמן ובספירות.

בכללות מוחין '''דקטנות''' לעומת '''דגדלות''' הם כדוגמת שכל הבהמה לעומת האדם: אוכלת את המתוק לה ומואסת במר, ו(למרות שיש לה שכל) כל התנהגותה מוכתבת רק ע"י המידות. לעומתה האדם משתדל לכוון התנהגותו על פי הבנתו, גם אם זה בניגוד למדותיו.

*באדם עצמו יש שתי בחינות (זו למעלה מזו) של גדלות לעומת קטנות:

:'''הבחינה הנמוכה'''

ילד על גיל 4-5 לעומת גדול: הקטן מתפעל מאד ממה שנגד רצונו, מתכעס ומתקצף ובוכה אפילו מדברים קטנים ואפילו הם רק בקצת הפך רצונו.{{הערה| וזהו מצד שהדעת אצלו בקטנות, לכן יתפשט מיד במדות ולא יוכל לשלוט בעצמו שלא יתפעל ([[לקוטי תורה]] שיר השירים דף ל עמוד ב).}}. לעומת זאת, כשעובר גיל זה ששכלו מכוון אותו לראוי ולטוב ומרחיקו מהרע גם בניגוד למדותיו, והתנהגותו מוכתבת ע"י השכל.

:'''הבחינה הגבוהה יותר'''

אדם רגיל לעומת העוסק במושכלות: אדם העוסק ומתעמק במושכלות בדרך כלל מיושב בדעתו ומדותיו טובות, למרות שמעולם לא חשב על תיקון מידותיו (לדוגמא, כשמתעסק ומתעמק באסטרונומיה או רפואה וכיו"ב). הסיבה לזה היא כי יש שני אופנים '''הפוכים''' בהשפעת השכל על הרגש:

א. השכל '''יורד''' מדרגתו, ומשתנה ממהותו{{הערה|ראה בהרחבה בערך [[ישראל סבא ותבונה]].}} עד שמתקרב למהות הרגש ואז יכול להשפיע עליו (שזהו אצל אדם רגיל).

ב. המידות '''עולות''' ונכללות בשכל, ועד שמשתנה מהותן למהות שכלית (שזהו אצל העוסק במושכלות).

ועניין זה הוא בפשטות ונוגע עד להלכה (כפסק המשנה), שרק מגיל עשרים ואילך יכול האדם למכור בנכסי אביו (והטעם{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/adhaz/lkutey/9/28d.htm [[לקוטי תורה]] פרשת אחרי דף כח סוף עמוד ד].}}, שרק אז מסתיים מוחו להתפתח, ונמשכים לו המוחין דגדלות).

'''מוחין דקטנות''' הוא השכל המאיר במידות: התבוננות בגדולת ה' (המהווה ומחיה כל העולמות), עד '''למסקנה''' שכלית שצריך לאהוב אותו, עד '''להתפעלות''' (שכלית) מהבנה זו, ועד '''להשפעה על הרגש''' – שבמקום להמשך לתאוות עולם הזה יאהב וימשך לאלוקות{{הערה|ראה בהרחבה [[ישראל סבא ותבונה]].}}.

'''מוחין דגדלות''' התבוננות בעצם גדולת ה' (בלי קשר לפעולתו בעולמות): התעמקות והתקשרות בדעת חזקה ובתוקף גדול עד שמפסיק להרגיש את עצמו, וכל כולו שקוע באלוקות. מובן שגם אז קיימות מדותיו, ואדרבה – בתוקף גדול יותר, אלא שהוא אינו מרגישן כלל.

'''מוחין דעיבור''' בין מוחין דקטנות למוחין דגדלות מוכרח להיות שלב ביניים הנקרא 'עיבור': בשונה מהנפש הבהמית{{הערה|שמשכנה בלב(כמבואר בתניא [[ליקוטי אמרים - פרק ט'|בפרק ט']], ועיקרה מידות  (כמבואר ב[[ליקוטי אמרים - פרק א'|פרק א']], והשכל רק משמש אותה להשגת תאוותיה.}}, מידותיה של הנפש האלוקית נולדות רק לאחר ועל ידי התבוננות. מוחין דגדלות הוא התעלות המידות לשורשן (שלמעלה מהשכל), וטרם נולדו המידות מה יתעלה? אלא הסדר הוא, שלאחר לידת המידות (על ידי מוחין דקטנות) צריך האדם לבטל את עצמו (והוא הנקרא 'עיבור', שהמדות נכללות בשכל ואינן מורגשות) ורק אז יוכל להתגלות בהן שורשן האמיתי שלמעלה מהשכל.

'''בכלל''' נמשכת בחינה זו (מוחין דגדלות ([[מוחין דאבא]]), כלומר [[ספירת החכמה]] כפי שהיא לעצמה) בשעת ה[[תפילה]]{{הערה|[[תבנית:ספר התניא/ליקוטי אמרים - פרק י"ב|תניא פרק י"ב]].}}.

'''בפרט''' - ההתבוננות בשעת פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה הם מוחין דקטנות (שמטרת לעורר אהבת ה', להגיע ל'ואהבת'), ותפילת העמידה היא שעת מוחין דגדלות. בתפילה מתבטל האדם כעבד לאדונו, ולמעלה וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת [[אין סוף ברוך הוא]] ולעורר את ה[[אהבה]] כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבקה בו בקיום התורה ומצותיה.{{הערה|1=[[תניא]] פרק יב}}.

*בכללות התפילין הם בדוגמת ראש האדם: בית התפילין רומז לגולגולת, האותיות רומזות למוח, ותוכן הפרשיות רומז לאור השכל{{הערה|הקלף והרצועות רומזות לשורש המידות ולמידות עצמן הנולדות מהמוחין.}}.

*אך בפרטות יש בזה שתי בחינות '''הפוכות''':

:'''תפילין של יד''' הוא מוחין דקטנות (המוחין של ספירת המלכות, שעניינם [[חותם בולט]]): אהבה ויראה המביאים לקיום תורה ומצוות.

:'''תפילין של ראש''' הוא מוחין דגדלות (המוחין של ז"א{{הערה|זעיר אנפין, שש המידות שמחסד ועד יסוד}}, שעניינם [[חותם שוקע]]): ביטול במציאות, ועד שמאיר במידות פנימיותם ומקורם ושורשם שלמעלה מהשכל – הלבנונית דגולגלתא דא"א{{הערה|ולכאורה יש לומר שמטעם זה הרצועות שחורות מבחוץ ולבנות מבפנים: המידות כפי שנולדות ע"י התבוננות (שלכן הן עוברות ויוצאות מהמעברתא של התפילין) הן 'שחורות' ומצומצמות(למטה מהשכל שהולידן), ועניין התפילין (מוחין דגדלות) הוא לגלות בהן את פנימיותם ושורשם האמיתי שבלבנונית דגולגלתא.}}.

מוחין דקטנות הוא עולם הבריאה – ה'נולד' יש מאין והוא נברא ונפרד, וצריך להמשיך בו גילוי אלוקות.

מוחין דקטנות הוא עולם האצילות – בו נמצאת מהות האלוקות בגלוי.

אדם שיש לו '''מוחין דגדלות''', בשונה מ'''מוחין דקטנות''', הוא אדם בעל דעה רחבה, שיכול להכיל גם דעות הפוכות ממנו, היות והוא יכול לתפוס את הדברים בצורה שכלית-נייטרלית, בלי לערב את רגשותיו. בחסידות, ה'מוחין דגדלות' מורים על כח החכמה כפי שהוא בשלימות.

מה שאין כן מוחין דגדלות - שהגדול יכול להכיל במוחו אף דבר שהוא נגד רצונו, ולא יכעס כלל. והוא מפני גדלות הדעת, לאנמשך ממנו התפעלות המדות כל כך. ויש בזה מדרגות רבות חלוקות זו למעלה מזו. וכל שהדעת רחב יותר אזי קשה לכעוס.

*{{ציטוט צף|[[אדמו"ר הזקן]] אמר על ר' [[משה וילנקר]]: משה יש לו מוחין דגדלות, ובעשר שנים שהתייגע, הוא השיג מוחין רחבים.

שלוש שנים הכין את עצמו ר' משה ל[[יחידות]] אצל אדמו"ר הזקן, ואחר כך הוא נשאר שבע שנים ב[[ליאזנא]] בכדי להביא את היחידת לידי ב[[עבודת השם|עבודה]] בפועל.|[[תבנית:היום יום/י"ח תמוז| היום יום י"ח תמוז]]}}

*תלמיד חכם הוא בבחינת מוחין דגדלות לכך אף השיחת חולין שלו שזהו כמו 'מותרי מוחין' ימצא בהם טוב וקדושה. ולכן אמרו חז"ל: שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד.{{הערה|1=[[לקוטי תורה]] תצא דף לז עמוד ב.}}  

*התנאים והאמוראים היו בבחינת מוחין דגדלות ולכן גם יכלו לעשות נסים.{{הערה|1=[[לקוטי תורה]] תזריע דף כג עמוד א.}}