אנינות: הבדלים בין גרסאות בדף

'''אנינות''' (או אוֹנָנות) היא הגדרה הלכתית למצב בו מצוי קרובו של ה[[פטירה|נפטר]] במשך הזמן שבין מות קרובו ועד ה[[קבורה]]. '''אונן''' הוא כינויו של אדם המצוי במצב של אנינות.

עניין האנינות מופיע בתורה באמירת נוסח וידוי מעשרות: "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו יד). המילה און קשורה בתורה ל[[מוות]] ו[[אבלות]], כדברי [[רחל אמנו]] בעת לידת [[בנימין]] "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני" (בראשית לה יח). במשנה מוזכר המושג בשם זה במסכת סנהדרין (מו:) לגבי קרובי הרוגי בית דין "ולא היו מתאבלין אבל אוננין שאין אנינות אלא בלב".

מקור נוסף בתורה הוא אמירת [[אהרן הכהן]] ל[[משה רבינו]] ביום מיתת [[נדב ואביהוא]] (ויקרא י יט) "ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה', וישמע משה וייטב בעיניו", בה מובא שאין לאונן לאכול קדשים.

כל עוד לא קברו את הנפטר, חלים על האבל דיני אוננות{{הערה|שולחן ערוך או"ח סימן עא. יו"ד סימן שמא.}}, ואסור בדברים דלהלן{{הערה|שו"ע יו"ד שמא, ה.}}: רחיצה, סיכה, תספורת, גזיזת הציפורניים, מלאכה, סחורה, כיבוס, ישיבה על כסא, תשמיש המיטה, שאילת שלום וכל דבר שמחה.