חסיד: הבדלים בין גרסאות בדף

'''חסיד''' הוא שם תואר בו נקראים [[תלמיד]]י וחסידי ה[[בעל שם טוב]] ותלמידי תלמידיו. חסיד הוא המתעסק בעבודת ה' באופן פנימי, כלומר עם כוחות נפשו הפנימיים ולא רק במעשה בפועל, ומשלב בקיום התורה והמצוות את יכולותיו השכליים והרגשיים.

התואר הינו קדום ומופיע כבר ב[[פרקי אבות]], בהקשר ל[[יהודי]] שקיום ה[[תורה]] וה[[מצוות]] שלו הוא מעבר לחיובים ההלכתיים ("לפנים משורת הדין"). לאחר התפשטות [[תורת החסידות]] בהנהגת הבעש"ט, דבק הכינוי הזה בכל המאמינים ב[[תורת החסידות]] וההולכים בדרכיה. למרבה האבסורד, היה זה הכינוי שהדביקו ה[[מתנגד|מתנגדים]] לחסידים{{הערה|אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ח' עמ' תקד. וראה גם ספר השיחות תש"א ע' 32. הרבי לאחר מכן ציטט והסביר זאת ב[https://chabadlibrary.org/books/admur/tm/4/26/222.htm שיחת שבת פרשת וישב, כ"ג כסלו תשי"ב]}}.

הכינוי הופיע לראשונה בדפוס, בחרמותיהם של ה[[מתנגד|מתנגדים]], שנדפסו בערוב ימיו של [[המגיד ממעזריטש]], בשנת [[תקל"ב]]: "ובשם חסידים ו[[קדוש]]י עליון מכונים"; "ומכנים שמם חסידים". הכינוי הזה נדרש אצל המתנגדים לגנאי: "המכנים עצמם בשם חשׂידים", או "כת חשׂודים" - כאשר הם עושים שימוש בחילוף האותיות שי"ן (ימנית) וסמ"ך, כנהוג אצל יהודי ליטא. [[אדמו"ר הריי"צ]] מתעכב על כך שמן הנכון היה שהמתנגדים יקראו לחסידים בשם 'מתנגדים', שהרי אי אפשר להתנגד לדבר קודם הוולדו והם לכאורה קדמו בזמן, אלא שה[[השגחה פרטית|השגחה העליונה]] זיכתה את המתנגדים שיכוונו לקרוא לחסידים בשם הראוי להם.