542
עריכות
מכירת חמץ: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
←מקורות
אורון רקפת (שיחה | תרומות) (הוספה) |
דער חב"דסקער (שיחה | תרומות) (←מקורות) |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
יהודי שיש ברשותו חמץ, חייב לבער אותו לפני פסח, ואסור שישאר אפילו מעט ממנו ברשותו. מכירתו ל[[גוי]] יכולה לפתור את הבעיה, שהרי בכך החמץ אינו עוד ברשותו של היהודי, ועל הגוי לא חל איסור זה. | יהודי שיש ברשותו חמץ, חייב לבער אותו לפני פסח, ואסור שישאר אפילו מעט ממנו ברשותו. מכירתו ל[[גוי]] יכולה לפתור את הבעיה, שהרי בכך החמץ אינו עוד ברשותו של היהודי, ועל הגוי לא חל איסור זה. | ||
== | ==בימי חז"ל== | ||
מכירת חמץ הייתה נהוגה גם בימי חז"ל, אך הייתה זו מכירה כפשוטה. הגוי נתן את שווי החמץ ליהודי (ואולי בהנחה של "סוף עונה"), ובכך היהודי נפרד מהחמץ, ולא הוסיף לראותו עוד עד עולם. זוהי המכירה אותה אנו מוצאים בדברי חז"ל{{הערה|ריש פרק ב' בפסחים.}}:ב"ש וב"ה חולקים עד מתי מותר למכור את החמץ לנכרי. ב"ש סוברים שמותר רק באופן שהנכרי יְכַלֶה את החמץ עד עת התקדש החג, ואילו ב"ה מתירים למכור כל זמן שמותר לאכול. | |||
{{ | |||
מקור נוסף למכירה בימי חז"ל{{הערה|פסחים יג, א.}}:"מעשה באדם אחד, שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברי' והיה חמץ מבצבץ ויוצא. ובא לפני רבי: שעה ראשונה אמר לו המתן, שניה אמר לו המתן, שלישית אמר לו המתן, רביעית אמר לו המתן, חמישית אמר לו צא ומוכרה בשוק". מכאן אנו רואים שמכירת החמץ הייתה בשוק, באופן בו מוכרים כל דבר אחר{{הערה|יש בגמ' שם ב' אופנים איך ללמוד סיפור זה, האם המכירה הייתה ליהודי או לגוי. דברינו כאן הם לפי ההבנה הראשונית שהמכירה הייתה לגוי (יצויין, שלפי ההבנה שהמכירה הייתה ליהודי, יש שרצו להסיק שכבר בימי הגמ' הייתה נהוגה המכירה הכללית, שהרב מוכר לגוי את חמצם של כל בני הקהילה. וקשה מאוד לקבל סברא זו, ואכ"מ), אך הייתה גם מכירה בה היה ברור מלכתחילה, שלאחר הפסח החמץ חוזר לרשות היהודי. מכירה זו לא הייתה באופן קבוע, אלא בשעת הדחק בלבד. וכך כתוב : 4 בתוספתא "ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח", ומזה משמע, שמלכתחילה ידעו המוכר והקונה שהחמץ עתיד להימכר חזרה ליהודי לאחר הפסח. ומסיימת התוספתא "ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה", ולא תהיה זו מכירה על תנאי מלכתחילה. ונמצא, כי באופן כללי נהגו בימי חז"ל למכור את החמץ הנותר במכירה רגילה, אך בשעת הדחק, במקרה שללא המכירה לא יהיה מה לאכול לאחר הפסח, אז מכרו את החמץ באופן שידעו שעומדים לקנותו חזרה לאחר הפסח. | |||
==ערב קבלן== | ==ערב קבלן== | ||