מסכת סוטה: הבדלים בין גרסאות בדף

בסיום [[מסכת סוטה]]{{הערת שוליים|1=[[סוטה]] כו, א.}} שנינו: "משמת [[רבי יהודה הנשיא|רבי]] בטלה [[ענוה]] ויראת [[חטא]]. אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני [[ענווה]] דאיכא אנא{{הערת שוליים|שאני ענוותן - פרש"י.}}, אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".

מסביר הרבי, כי בענין ה[[ענווה]] מבואר, שהעניו יודע מעלת עצמו, ויודע שהמעלות הללו הם חשובים ביותר, אבל להיותו מכיר את האמת אינם חושבם למעלה ומדריגה שלו, שמכיר את האמת דכל ענין הטוב שיש לו אינו מצד עצמו כי אם מה שבא ב[[ירושה]] מ[[אבות|אבותינו]] כו', ולא עוד אלא שעושה חשבון בנפשו שאילו היו אלו הכוחות אצל אחר אפשר היה מגלה את הכוחות יותר.{{הערת שוליים|סד"ה וירא העם - קונטרס [[חג השבועות]] שנה זו (ספר המאמרים [[תש"י]] ע' 236).}}.

זה הוא גם הביאור כאן, רב יוסף בודאי ידע גודל מעלתו ב[[לימוד התורה]] - כאמרו "אי לאו האי יומא דקא גרים (שלמדתי תורה ונתרוממתי) כמה יוסף איכא בשוקא"{{הערת שוליים|1=[[פסחים]] סח, ב ובפרש"י.}} - עד שנקרא בשם "סיני"{{הערת שוליים|1=[[מסכת ברכות]] והוריות בסופן.}}, ע"ש ש"[[משניות]] וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני"{{הערת שוליים|1=פ[[רש"י]] [[הוריות]] שם.}}, ולמרות זאת לא החזיק טובה לעצמו, בידעו שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה מלמעלה, ובלשונו: "אי לאו האי יומא דקא גרים". ולכן היה יכול לומר "אני ענוותן" - כיון שמדת ה[[ענווה]] אינה בסתירה כלל לידיעת מעלת עצמו, כולל גם מעלת ה[[ענווה]] עצמה.

מסביר הרבי, בהקדם החילוק שבין [[רב יוסף]], ענוה, לרב נחמן- יראת חטא, שרב יוסף, להיותו סגי נהור{{הערת שוליים|[[קידושין]] לא, א. וש"נ.}}, שיצר הרע פסק ממנו, לא היה שייך לחטא{{הערת שוליים|1=ראה ר"ן ו[[רמב"ן]] [[קידושין]] שם. [[לקוטי שיחות]] חלק ה' ע' 138.}}, ובמילא, אינו זקוק ליראת חטא, ולכן, מודגשת אצלו מעלת הענוה; מה שאין כן רב נחמן, מצינו בגמרא{{הערת שוליים|שבת קנו, ב ובפרש"י.}} ש"אימיה דר"נ אמרי לה כלדאי{{הערת שוליים|חוזים בכוכבים.}} בריך גנבא הוה, לא שבקתיה גלויי רישיה, אמרה ליה כסי רישיך כי היכא דתיהוו עלך אימתא דשמיא", ולכן מודגשת אצלו המעלה דיראת חטא.{{הערת שוליים|הרבי מעיר עוד: ויש לומר, שגם לאחרי שכיסה ראשו שתהיה לו יראת חטא נשאר אצלו הענין ד"גנבא" - בקדושה. וכאמור בהתחלת הסוגיא "האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא.. אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא", היינו, שמנצל התכונה ד"אשיד דמא" לקדושה}}.  

הכח לזה "דתיהוו עלך אימתא דשמיא", הוא מרבי: אודות מעלתו של רבי מצינו ש"לא הכניס ידו תחת אבנטו"{{הערת שוליים|שם קיח, ב.}}, היינו, שאצלו לא היה חילוק בין ענינים נעלים ששייכים לשמים לענינים תחתונים ששייכים לארץ אלא, גם הענינים הגשמיים (מפלגך לתתאי) היו לשמים, ועד כדי כך, שאף על פי ש"לא פסק מעל שולחנו לא חזרת כו' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים"{{הערת שוליים|1=[[מסכת עבודה זרה]] יא, א.}}, מכל מקום "בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר לא נהניתי מ[[עולם הזה]] אפילו באצבע קטנה"{{הערת שוליים|1=[[כתובות]] קד, א.}}. ובכחו של רבי, שכל מציאותו וכל עניניו (גם התחתונים) היו לשמים, נעשה גם אצל רב נחמן הענין דיראת חטא.