|
|
| שורה 41: |
שורה 41: |
|
| |
|
| ואין בזה הגבלות כלל; שליחות והוראה זו, שייכת לכל אחד מישראל, ויכולים לדרוש ממנו זאת! | | ואין בזה הגבלות כלל; שליחות והוראה זו, שייכת לכל אחד מישראל, ויכולים לדרוש ממנו זאת! |
|
| |
| וע"ד מ"ש בשו"ע ש"כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני", ו"לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה". וכאמור לעיל (ס"ד), שהגבלת הצדקה מעמידה את נתינת הצדקה למעלה מהגבלה: להיותו עני הרי החיוב שלו בנתינת הצדקה היא בהגבלה הנ"ל, אבל, הגבלה זו מעמידה את הנתינה באופן ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד".
| |
| ובענין זה ישנו סיפור מבעל ההילולא ש"מאיר" את כל הענין:
| |
|
| |
| בעל ההילולא סיפר אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בהיותו בן ט' שנים ומחצה לערך, ואחיו הגדול, הרז"א, שהי' אז בן י"א שנים, ולהיותו בקי בדקדוק הי' מדקדק בתפלתו יותר מאדנ"ע שהי' אז רק בן ט' שנים ומחצה, והי' מקנתר אותו בענינים הקשורים עם תפלה.
| |
|
| |
| פעם בלכתם ל"חדר", שאל הרז"א את אדנ"ע: מדוע ב"מודה אני" יש נקודה לאחרי תיבת "בחמלה", לפני "רבה אמונתך"? והשיב אדנ"ע: כל ענינו של "רבה אמונתך" היא הנקודה, "די פּינטעלע", וכל הענין הוא שהנקודה תתפשט.
| |
|
| |
| כעבור משך זמן דיברו עוד הפעם בענין התפלה, ושאל הרז"א את אדנ"ע: מהו הענין שמתפללים בכל יום? והשיב אדנ"ע: כל זה הוא ענין ה"נקודה" ("די פּינטעלע") הנ"ל שבתחלת היום, כי, ענין התפלה הוא התפשטות הנקודה. והוסיף: תיבת "בחמלה" מופיעה בתפלה ב' פעמים, פעם אחת ב"מודה אני", ופעם שני' בברכת "אהבת עולם", ובפעם השני' אין נקודה, כי, פעולת התפלה היא שהנקודה תתפשט.
| |
|
| |
| וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלאחרי שנים ביאר לו אדנ"ע, שענין הנקודה קאי על נקודת הלב.
| |
|
| |
| והענין בזה – בסגנון אחר:
| |
|
| |
| אמירת "מודה אני" היא בתחלת היום – תיכף כשניעור משנתו, לפני קיום איזו מצוה או לימוד התורה (שצריך להיות לאחרי אמירת ברכת התורה דוקא), ואפילו לפני נטילת ידים.
| |
|
| |
| ובכן: כל אחד מישראל, אפילו יהודי ששייך רק לאמירת "מודה אני", יהודי של "מודה אני" ("אַ מודה אני איד"), שבמשך כל שנותיו עד עתה לא היתה לו שייכות לא לתורה ולא למצוות, ועד שאפילו לא נטל ידיו – יש אצלו "נקודה", ונקודה זו קשורה עם "מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי": אין הדבר תלוי בו, אם הוא רוצה, יש לו את הנקודה, ואם אינו רוצה, אין לו; אלא הקב"ה – שהוא ה"מלך", בעה"ב על כל העולם – הכניס בו את ה"נקודה", וזאת – לא כדי שיתייסר ח"ו, וכסגנון העולם: "קשה להיות יהודי", אלא – "בחמלה": כיון שהקב"ה מרחם עליו [ברחמים רבים, ללא הגבלה, ככל מדותיו של הקב"ה שהם ללא מדידה והגבלה], ורוצה לתת לו כל טוב גם בחיים הגשמיים כפשוטם (שהרי אין ענין יוצא מידי פשוטו, כפי שמבין גם יהודי שעדיין לא נטל ידיו) – הרי הוא נותן לו את ה"נקודה", אע"פ שעדיין לא למד תורה ולא קיים מצוות, ואפילו לא נטל ידיו, כך, שכל כולו אינו שייך לכאורה לטוב וקדושה.
| |
|
| |
| אך לכאורה, מהי התועלת של ה"נקודה", כאשר אין לו שום דבר בשביל לנצל את הנקודה, שהרי אינו יודע מה כתוב בתורה, ובמה מתבטא ענינה של מצוה?
| |
| הנה המענה על זה – "רבה אמונתך": האמונה בהקב"ה – שישנה אצל כל אחד מישראל, כפי שמעידים חז"ל שבנ"י הם "מאמינים בני מאמינים" – נעשית ההתחלה שעי"ז תתפשט ה"נקודה" בכל הגוף, שתחדור בכל רמ"ח אבריו, להיות מזה קיום רמ"ח מצוות עשה, ותחדור בכל שס"ה גידיו, להיות מזה שמירת שס"ה מצוות לא תעשה,
| |
| – וכאמור, שאין זה מפני שרצה הקב"ה להקשות את חייו של יהודי, אלא אדרבה: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", והיינו, שע"י תומ"צ יהיו לו טוב ואושר אמיתי בחיים בשריים כפשוטם בעוה"ז הגשמי –
| |
|
| |
| ועד אשר מ"רבה אמונתך" יבוא לברכת ק"ש שבה אומרים "ובנו בחרת .. וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול", וחותמים "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
| |
|
| |
|
| <small>(משיחת י' שבט תשכ"ג – תו"מ חלק ל"ו עמ' 116 למטה ואילך).</small>}} | | <small>(משיחת י' שבט תשכ"ג – תו"מ חלק ל"ו עמ' 116 למטה ואילך).</small>}} |