לחם: הבדלים בין גרסאות בדף

ומבאר אדמו"ר האמצעי: פשטות ה[[משל]] של טעם לחם, דגן היינו כשהפת נאפה בתנור שאז יש בו טעם, ולא כשאינו אפוי, ומכל שכן הכוסס את החטה כו' שאינו מזון לחם כלל, ולכך דקדק לומר '''טעם''' דגן, והנמשל הוא התלמוד דוקא שהוא גם כן בבחינת הטעם דוקא, וכידוע ב[[עץ חיים]] שהתלמוד ב[[בריאה]] ו[[משנה]] ב[[יצירה]] ו[[מקרא]] ב[[עשיה]], ובריאה הוא בחי' [[חב"ד]]), וביאור הדבר הנה ידוע בשרש ענין התלמוד שאינו רק טעמי המשניות כמו "מאי טעמיה דרבי פלוני" כו', כי במשנה שונה ההלכה והדין בפסק הדבר לבד בלי טעם לדבר כלל וכלל, ולכך נקראים לומדי המשניות לבד מבלי עולם כידוע, ובתלמוד בא לפרש ולבאר טעם לפסק ההלכה, והוא בחינת המוחין של המדות, כי עיקר המשנה היא רק בחינת המדות דיצירה - [[טמא]] [[טהור]] כו', חייב זכאי כו', והשכל והטעם של כל מדה הוא מפורש בתלמוד, (ולכך נק' בכלל "מ"ט פנים טמא", כי "פנים בהלכה" הוא הטעם והשכל, ומ"ט פנים הן לז' מדות שכל אחד כלול מז', ולכך איתא דהתלמוד בבריאה ומשנה ביצירה).

ועם זה יובן שההכרה בדעת רוחני האלקי בנשמות אינו בא רק ע"י טעם דגן שהוא התלמוד דוקא, כמו שעל ידי הלחם הנטעם יחזק הרוחניות של ה[[מוחין]] שב[[ראש]], (ולכך נשמות בגן עדן אין משיגים אלקות רק על ידי טעם תלמוד שלמדו ב[[עולם הזה]] דוקא, ודורות הראשונים שהכירו בדעת בלא לחמה של תורה הרי גם לאבות לא נגלה שמו העצמי וכמ"ש ושמי הויה לא כו' רק באל שדי שהוא בחי' [[המלכות]] לכך הכירו הראשונים והוא שלא הכירו בבחינת עצמיות כבן לאב לקרות אבא, כמו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו כו' והתורה שרשה בעצמיות המוחין וז"ש ג' קשרין הן ישראל באורייתא כו', וכלך ע"י טעם דגן דתלמוד הכירו ישראל דוקא לקרות אבא לבד, ולא אמר שע"י טעם דגן יהיה לו דעת לתינוק זולת זה משום דהא בהא תליא), וזהו ואספת דגנך הוא לחמה של תורה שהוא מזון עצמי לנפש האלקית שידע לקרות אבא בבחי' עצמיות שלמעלה מן ההשג' של הראשונים משום דישראל עלו במחשבה כו' ואח"כ אמר תירושך ויצהרך שהן בחינת יין ושמן פנימית ורזין דאורייתא כנ"ל. כל זה לעומת פנימיות התורה שבה הטעם מושג מיד בבחינת יין.