39,916
עריכות
יאוש: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 3: | שורה 3: | ||
כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו. | כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו. | ||
ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין | ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין יאוש, וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק הרמב"ם שרק אם ידעו הבעלים מכך חלה ההפקעה אך במקרה שלא ידעו מכך אין החפץ נפקע מרשות הבעלים (כדין [[יאוש שלא מדעת]]), מכל מקום דעת רוב הראשונים כגון ה[[רשב"א]] [[הר"ן]] וה[[ראב"ד]] בהשגותיו על הרמב"ם היא שדין זוטו של ים הוא דין מחודש, דהיינו שההפקעה של החפץ נעשית על ידי המציאות שאין לאדם שליטה על חפציו (בניגוד ליאוש שאז המצב עצמו אינו מכריח הפקעה מוחלטת רק בצירוף דעתו של האדם שמוותר בעצם ביאושו על זכויותיו ובכך הופך את המצב של אבדון לבר קיימא){{הערה|ראה שות צמח צדק חו"מ סימן יט}}. | ||
==יאוש שלא מדעת== | ==יאוש שלא מדעת== | ||
יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש. | |||
קיימת מחלוקת בין [[אביי]] ו[[רבא]] בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן היתה דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא מכיון שידוע בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן. | קיימת מחלוקת בין [[אביי]] ו[[רבא]] בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן היתה דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא מכיון שידוע בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן. | ||