שינויים

בזמן [[בית המקדש|הבית]], כאשר האור האלוקי האיר האור האלוקי בפנימיות ב[[אור פנימי|פנימיות]] ובגלוי בבית המקדש, ויהודי היה יכול לראות את הקדושה בגלוי כמו ראיה ממש (כמאמר רז"ל{{הערה|[[מסכת חגיגה|חגיגה ]] ב, א.}} "כשם שבא לראות כך בא ליראות"). ואילו בזמן הגלות האלוקות נמצאת בהסתר ולכן העולם נראה כמציאות בפני עצמו.

האור האלוקי המאיר בזמן הגלות, הוא [[אור מקיף]], שהשפעתו על העולם אינה באופן ישיר, ולכן הוא אינו מורגש. זו הסיבה לכך שבזמן הגלות נמצאים [[בני ישראל ]] בשפל ולא נכרת מעלתם - כיון שכאשר ההשפעה היא באופן מקיף, לא נרגש ההבדל בין עליון לתחתון. ולכן גם בזמן הבית - כאשר ההשפעה היתה באופן פנימי - יהודי שעבר על [[כרת ומיתה ]] ו[[מיתה בידי שמים ]] הפסיק לקבל את חיותו, אך בזמן הגלות יכול יהודי עובר עבירה לקבל חיות ושפע בעולם הזה.

לכן מצב הגלות נקרא "[[שינה]]" למעלה (כביכול) - כיון שבזמן השינה לא נרגשים כוחותיו הפנימיים של האדם, והחיות שלו היא רק באופן מקיף. בזמן השינה גם לא ניכרת מעלת המוח שבראש על שאר האברים.

מכך נגזר הבדל משמעותי בין אופן [[עבודת ה' ]] בזמן הבית, לעבודה בזמן הגלות: בזמן בית המקדש - כאשר יהודי ראה אלוקות בגלוי - היה בכוחו לעבוד את ה' מתוך [[ביטול ]] פנימי, היינו, שבמוחו שב[[מוח|מוחו]] הוא מבין ובלבו וב[[לב|לבו]] הוא מרגיש את הצורך לעבוד את ה'. ואילו בזמן הגלות - כאשר אין ראיית אלוקות - העבודה יכולה להיות אך ורק מתוך ביטול חיצוני, היינו, שהיהודי שומר על עצמו מלעבור בפועל על רצון ה', אולם במוחו וליבו הוא אינו חדור בביטול ועבודתו נעשית בקרירות{{הערה|ראה [[לקוטי תורה ]] ברכה צח, ב. [[ספר המאמרים ]] תש"ט ד"ה קול דודי ע' 109. [[ספר המאמרים מלוקט ]] ח"ב ד"ה ונחה עליו רוח ה' תשכ"ה. ועוד.}}.

מסיבה זו נמשלה הגלות לעיבור (והגאולה וה[[הגאולה האמיתית והשלימה|גאולה]] ללידה): כיון שעל העובר אמרו רז[[חז"ל]]{{הערה|[[מסכת נדה|נדה]] ל, ב.}} "למה הולד דומה במעי אמו - לפינקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלח אוכלת . . ופיו סתום וטבורו פתוח". כאשר ראשו של הולד בין ברכיו, הוא אינו יכול לחשוב, להרהר ולראות. בדומה לכך גם בני ישראל בזמן הגלות לא יכולים לראות אלוקות. "פיו סתום וטבורו פתוח", היינו שהולד אינו יכול לאכול את מזונו דרך הפה ולהזין בכך את המוח והלב, אלא המזון נכנס דרך הטבור ומזין אך ורק את אברי הגוף. בדומה לכך, "מזונם" של בני ישראל בזמן הגלות - קיום המצוות ה[[מצוות]] - אינו מזין את הלב והמוח, [[ידיעת ה' ואהבתו]] ו[[אהבת ה'|אהבתו]], אלא נעשה בצורה טכנית בלבד{{הערה|[[תורה אור ]] וארא נה, א.}}.

בחסידות ב[[תורת החסידות|חסידות]] מבואר רבות, כי אף שהגלות נראית כירידה גדולה והסתר פנים - לאמיתו של דבר הסתר זה אינו אמיתי. זאת כיוון שכל מטרתו היא להגיע לעלייה הגדולה של הגאולה, ויתירה מזו, כבר הגלות עצמה מהווה שלב בעלייה.

זהו ההסבר לכך שברגע הראשון של החורבן, אומרים חז"ל{{הערה|[[מסכת יומא|יומא]] נד, ב.}} שכאשר נכנסו הנכרים לקודש ל[[קודש הקדשים ]] ראו את [[ארון הברית ]] כאשר הכרובים ה[[כרובים]] פניהם איש אל אחיו - זאת למרות שבזמן שעושין רצונו של מקום, רק אז הכרובים פניהם איש אל אחיו{{הערה|[[מסכת בבא בתרא|בבא בתרא]] צט, א.}}. מכיוון שבשעת החורבן האירה בקודש הקדשים מהותו האמיתית של החורבן והגלות, שהיא גילוי הקשר הפנימי ביותר של [[בני ישראל והקדוש ]] ו[[הקדוש ברוך הוא]]. בדוגמת מאמר חז"ל שחייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך{{הערה|לקוטי שיחות חלק ב' שיחת דברים ס"ד. ספר המאמרים מלוקט חלק ב' ע' רסט.}}.

*זריעה - כשם שכאשר זורעים את הגרעין, הוא נטמן באדמה ונרקב, אך על ידי זה צומח הרבה יותר - כך עבודת בני ישראל בגלות היא הזריעה המביאה את צמיחת הגאולה{{הערה|[[תורה אור ותורת ]] ו[[תורת חיים ]] ריש פרשת בשלח. ועוד.}}.