שולחן הפנים: הבדלים בין גרסאות בדף

<REF>שמות כ"ה, כ"ג - ל.</REF>

אביזרי השולחן מפורטים בפסוק: ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו<REF>שמות כ"ה, כ"ט.</REF>.

עבור אפית צורת לחם הפנים והשהייתו, יצרו שתי סוגי קערות. (לדעת הרמב"ם, שלשה דפוסים של זהב היו להם - תמידים ומוספים,<REF>פרק ה'.</REF>. אחת של ברזל שבה אפו את לחם הפנים בכל ערב שבת, והשניה של זהב שבתוכה הניחו את לחם הפנים לאחר אפיתו עד לשבת בבקר. בשבת בבקר לקחו את לחם הפנים מקערות הזהב, והניחו על השולחן במשכן.  

בכל שבת כשהיו מחליפים את לחם הפנים <REF>ויקרא כ"ד.</REF>, היו מקטירים את הלבונה שבבזיכים על גבי מזבח העולה.  

אחרי הקטרת הלבונה הותר לכהנים לאכל מלחם הפנים שהוסר מן השולחן<REF>רש"י, [[מנחות]] ז.</REF>.  

לשולחן היו 4 סניפים, שהועמדו על הארץ בשני קצות אורך השולחן, שנים בכל צד. הסניפים הוצמדו לשולחן באמצעות בדי השולחן. הסניפים בלטו מעל גובה השולחן 12 טפחים (גובה השולחן - 9 טפחים). בגובה הסניפים שמעל השולחן, נקדחו 14 חורים <REF>מנחות צז.</REF> בחמש שורות. בכל שורה נקדחו 3 חורים, ובשורה העליונה נקדחו רק 2 חורים. המרחק בין השורות היה 2 טפחים. לתוך החורים מצד לצד הושחלו 28 הקשוות (חצאי צינור מזהב). על ידי כך נוצרו 5 מדפים חלולים בכל צד (שהמרחק ביניהם 2 טפחים). על מדפים אלה הונח לחם הפנים, לחם אחד בכל מדף.  

ללחם הפנים כינויים נוספים והם: לחם התמיד <REF>במדבר ד.</REF>, ולחם המערכה<REF>דברי הימים א, ט'.</REF>.

מלאכת אפית לחם הפנים היתה מעשה אומנות <REF>[[יומא]] ל"ה.</REF>, משום שכל לחם נעשה משני עשרונים (עשרון אחד = 2.42 ק"ג) קמח סולת. אורך בצק הלחם לפני קיפולו - 10 טפחים, רוחבו - 5 טפחים, ועוביו טפח <REF>[[מנחות]] צז.</REF>. את הבצק הניחו בקערת האפיה מברזל שאורכה 6 טפחים. את דפנות אורך הבצק קיפלו משני צידי הקערה לגובה. כך שלאחר האפיה נתקבל לחם באורך - 6 טפחים, ברוחב - 5 טפחים, ובגובה - 2 טפחים (נלענ"ד שהבצק הצטמק בגובהו 1 טפח מכל צד), כצורת "תיבה פרוצה" לדעת ר' חנינא. (לדעת ר' יוחנן הייתה צורתו כמו "ספינה רוקדת". כלומר, שלמטה אין לה תחתית ולמעלה היא רחבה.<REF>מנחות צד.</REF>).