מיתה: הבדלים בין גרסאות בדף

תשובה [[הרבי]] הייתה, כי למעשה הסתלקות ה[[נשמה]] מה[[גוף]], איו משמעותה קץ וסיום ה[[חיים]] ח"ו, אלא שהחיים הרוחניים מקבלים מימד חדש, ובלשון הנזכר לעיל – מתעלים למדריגה נעלית יותר. ענין זה, נוסף על היותו מוכרח על פי שכל, נובע גם מהנחות היסוד של מדעי הטבע, אשר, לדאבוננו, כסטודנטים ב"קאַלעדזש", הנכם מחשיבים אותם ומאמינים בהם בתור "[[אמת]] מוחלטת":

אחת מהנחות המדע היא העיקרון של "שימור החומר", הקובע ששום דבר חומרי אינו יכול ללכת לאבדון, ואפשר רק לשנות את צורתו ותו לא. למשל, בחומרים כגון ברזל או עץ – אפשר לעשות מהעץ שולחן, כסא או סתם בול עץ, ואפשר גם לקחת את השולחן ולחותכו לחתיכות או להבעירו בתנור וכו' (ומובן שכאשר משתמשים בעץ לעשיית שולחן – צורתו היא נעלית יותר מצורת העץ הנשרף בתנור); אבל כל זה אינו אלא שינוי בצורתו של העץ או הברזל, על ידי שמשתמשים בו באופנים שונים, אבל עצם חומר העץ או הברזל – נשאר במקומו, ואי-אפשר להשמידו בשום אופן. ואם כן הוא בדברים [[גשמיות|גשמיים]] וחומריים, קל וחומר שכן הוא ב[[רוחניות]], מהותו הרוחנית של האדם שהיא ה[[נשמה]] שאי-אפשר שתלך לאבדון, אלא היא תמיד במציאותה, וענין ה[[הסתלקות]] אינו אלא שהיא משנה את צורתה, או מתעלית למדריגה אחרת.

הרבי השיב על כך, מהאמור לעיל מובן, שהנשמה עצמה היא המקבלת צורה חדשה ונעלית יותר. ומטעם זה אין זה מן הראוי להשתמש בביטוי "עפטער לייף" (המורה על קץ וסיום החיים), כיון שאין כאן ענין של כליון, אלא המשך החיים במדריגה נעלית יותר. עד מאה ועשרים שנה החיים הם במדריגה אחת, ולאחר זה – בשנת ה-121, ה-122, ה-123 וכו' – החיים נמשכים במדריגה נעלית יותר, וכך הנשמה הולכת ומתעלית בעולמות הרוחניים בעילוי אחר עילוי{{הערה| תורת מנחם – כז – שנת תש"כ – חלק ראשון, שיחת שבת פרשת משפטים, 395}}.