משלוח מנות: הבדלים בין גרסאות בדף

'''הרבי''' חוקר<REF>[[תורת מנחם]] [[תש"כ]] חלק א' עמ' 463.</REF> מהו המכוון ב"משלוח מנות": המשלוח – שכל מי שיש לו צריך לשלוח, או הקבלה – שכל מי שזקוק לכך יקבל מה שצריך, או שיש צורך בשני הענינים.

ונפק"מ לדינא – אם יוצאים ידי חובה על ידי קבלה ללא משלוח: כאשר שולח מנות לחבירו, וחבירו מוחל ומחזיר לו – נמצא שאצל השולח לא נחסר מאומה, והיינו, שלא שלח; ואילו חבירו שמחל לו, הרי זה חשיב כמו שקיבל, כי, בכחו של אדם לומר על עצמו "הרי אני כאילו התקבלתי"<REF>נדרים סג, ב. וראה בקרבן נתנאל לרא"ש מגילה פ"א פ"ז (סק"ט).</REF>, והיינו, שההנאה מזה ששולח לו, חשובה אצלו כמו שקיבל בפועל.

ועד"ז להיפך – אם יוצאים י"ח במשלוח ללא קבלה, דהיינו, ששלח מנות לחבירו ונגנבו או נאבדו בדרך ולא הגיעו לידי המקבל.

והנה, [[הרמ"א]]<REF>או"ח סו"ס תרצה. וראה נטעי גבריאל – הלכות פורים בחלק השו"ת סכ"א. וש"נ.</REF> פוסק ש"אם שולח מנות לרעהו והוא.. מוחל לו, יצא".

ומזה משמע, שעיקר המכוון ב"משלוח מנות" הוא – המקבל{{הערת שוליים|על ידי זה שמקבל בפועל, או על ידי המחילה שלו שחשיב כאילו התקבלתי.}}, ואילו בנוגע להשולח – אם המשלוח יצא ממנו (שנחסר אצלו), מה טוב, וגם אם המשלוח חוזר אליו, אין זה גורע בגוף המצוה.

בצדקה – אם העני אומר הריני מוחל או הריני כאילו התקבלתי, לא נתקיימה מצות הצדקה. וכמבואר בתשובות הרשב"א<REF>ח"א סי"ח.</REF> בביאור הטעם שאין מברכים על מצות הצדקה<REF>ראה גם לעיל ריש ע' 112.</REF> – כיון שקיומה תלוי בדעת אחרים, שהרי יכול להיות שהעני לא ירצה לקבל, ובידו לעקור ממנו מצוה זו. והיינו, שמחילת העני אינה נחשבת כמו שקיבל, שעל ידי זה יהא חשיב כאילו נתקיימה מצות הצדקה, אלא מחילת העני מפקיעה את החיוב של נתינת הצדקה, דחשיב כאילו לא נמצא עני במחיצתו, אבל אין כאן קיום מצות הצדקה.

ואילו במשלוח מנות – כאשר המקבל מוחל או אומר הריני כאילו התקבלתי, נתקיימה המצוה, וחשיב כאילו קיבל ושלח בחזרה<REF>ראה קרבן נתנאל שם. ברכ"י או"ח שם סק"ה.</REF>.

והרי זה דבר חידוש: לכאורה, כיון שצדקה ענינה להחיות את נפש העני – הרי כאשר העני אומר כאילו התקבלתי, היינו, שחשיב אצלו כאילו החיו אותו, היה צריך להיות נחשב כאילו נתקיימה המצוה; ואילו במשלוח מנות, שהטעם הוא "כדי שיהי' הרוחה לבעלי שמחות אולי לא יספיק לו סעודתו, הרי חבירו מסייעו" (כמובא בשו"ת חתם סופר<REF>חאו"ח סקצ"ו – מתה"ד סקי"א.</REF>) – הרי כל זמן שלא קיבל את המנות בפועל (ורק אומר כאילו התקבלתי), לא נעשה אצלו הרוחה כו'. ואעפ"כ, הדין הוא להיפך, כנ"ל.

ענינו של פורים הוא – כאמור – שחודר בכל הפרטים, בכל פרט ופרט כפי ענינו, שלכן ישנו חילוק בין כפרים לעיירות ובין עיירות למוקפות חומה. ובהתאם לכך הרי גם הענין דמשלוח מנות תלוי (לא בהמשלח, אלא) בהחילוקים שאצל המקבלים:

המשלח – לעולם יש לו דבר שאין להמקבל, שלכן הרי הוא השולח לו (אם "מנות" כפשוטם, או ה"הרוחה" הדרושה לו);

מה שאין כן בנוגע לצדקה – איתא במדרש<REF> תנחומא משפטים ט. שמו"ר פל"א, ה.</REF> "אמר [[דוד]] לפני [[הקב"ה]].. תיישר עולמך בשוה העשירים והעניים, א"ל אם כן חסד<REF>[[תהילים]] סא, ח.</REF> ו[[אמת]] מן ינצרוהו", והיינו, שאם לא יהיו [[עניות|עניים]] ו[[עשירות|עשירים]], אזי יחסר בסדר השתלשלות הענין של השפעה והמשכה, ובמילא, לא נוגע אם המקבל מרגיש כך או כך; מה שנוגע הוא – שב[[השתלשלות|סדר השתלשלות]] תהי' המשכה כפשוטה, ולכן, אם העני המקבל אומר שאינו זקוק לנתינת הצדקה, אזי לא נתקיימה מצות הצדקה, כיון שחסר ענין ההמשכה למטה, ובמילא חסר ענין ההמשכה גם בספירות שלמעלה.

אמנם, על פי האמור שב"משלוח מנות" נוגע בעיקר ההרגש של המקבל – הרי גם אם לא שלח מאומה אלא רק אמר לחבירו שרוצה לשלוח מנות, וחבירו אומר הריני מוחל, היה צריך לצאת י"ח משלוח מנות. ודין כזה לא מצינו בשום מקום.

מצד [[רצון|רצונו]] ו[[מחשבה|מחשבתו]] לשלוח מנות – לא נעשה "משלח", וחבירו לא נעשה "מקבל".

כדי שיהיה "משלח" ו"מקבל" – צריכה להיות המציאות של "משלוח מנות", ומציאות זו פועלת חלות התואר "משלח" על האדם השולח, והתואר "מקבל" על האדם שאליו שולחים את המשלוח מנות, וא נעשה חדור בהענין דפורים{{הערת שוליים|"ער ווערט אַ פּורים'דיקער".}}, וענין זה נעשה גם כאשר אומר הריני מוחל, אף על פי שלא קיבל המשלוח מנות בפועל, כנ"ל.