דומם צומח חי מדבר

דומם צומח חי מדבר (ר"ת: דצח"מ) הם ארבע דרגות כלליות בנבראים. שכללות הנבראים בעולמות מתחלקים לארבע דרגות אלו, הן בנבראים הגשמיים, והן ברוחניות.

ברוזים - חי

מבואר כי ארבע דרגות אלו נחלקות זו מזו בדרגת החיות שבהם. שהחיות בדומם היא המועטת ביותר, ובצומח החיות היא רבה יותר, ויותר מזה בחי, ויותר מזה במדבר.

החילוק שבין חי למדבר יובן שבחינת החי קרובה לבחינת הצומח, מה שכאין במדבר. שבדרגת החי, אף על פי שיש לה נפש חיונית המחיה אותה, הרי שנפש זו יצאה יחד עם הגוף, כמו שיצא הצומח, שהחומר והצורה יצאו שניהם כאחד לפי שקרובים הם. מה שאין כן בבחינת המדבר, שהגוף שלו התהווה מהארץ בבחינת דומם, ואחר כך נתלבשה בו נפש מלמעלה.

במשכן ובמקדש

מבואר כי המשכן היה בנוי מן הדרגות השונות דצח"מ. שקרקע המשכן הייתה מדומם, והקרשים היו מצומח, והיריעות היו מחי. אבל במקדש הכל היה מדומם.

כנגד הספירות

ארבע דרגות דצח"מ הם כנגד הספירות. שדומם הוא כנגד ספירת המלכות, צומח הוא כנגד המידות, חי הוא כנגד ספירת בינה, ומדבר הוא כנגד ספירת החכמה.

דומם הוא כנגד ספירת המלכות, שמלכות ענינה הוא אותיות והם בבחינת דומם.

דרגת הצומח היא כנגד המידות, שאף הם צומחות וגדלות על ידי המוחין, ויש בהם קטנות וגדלות.

דרגת החי היא כנגד ספירת הבינה.

הדרגות

דומם

דומם מתייחס לכל החפצים הקיימים בעולם שהינם דוממים. בתורת החסידות מבואר מעלת הדומם בכך שלפי הכלל הידוע שכל הגבוה יותר נופל נמוך יותר, ממילא הדומם, שהוא הדרגה הכי נמוכה, שורשו גבוה עוד יותר מהמדבר, לכן הצומח, חי, ומדבר ניזונים מהדומם.

עולם העשייה נקרא בשם דומם, שגם החיות הרוחנית של עולם העשייה נקרא בשם גשמיות מאחר שהוא כח להחיות את הגשמיות, וכמאמר חז"ל: "אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה", ולכן גם הכח הרוחני של עולם העשייה בכללו נקרא בשם דומם.

צומח

צומח

צומח מתייחס לכל הצומח הקיים בעולם. מין הצומח הוא כנגד עולם היצירה.

חי

חי מתייחס לכל היצורים החיים הקיימים בעולם, שאינם מדברים בשפת בני האדם (חיות, בהמות ועופות). המין החי הוא כנגד עולם הבריאה.

מדבר

מְדַבֵּר מתייחס לכלל המין האנושי. מעלת מין המדבר על מין החי הוא שהולך בקומה זקופה, היינו שהראש (מוחין) הוא למעלה מהלב (מידות), ולכן אצלו שייך ענין של "מוח שליט על הלב", מה שאין כן בבהמה שהמוחין כפופים למידות.

לגבי השאלה מדוע נקרא האדם על שם מעלת הדיבור ולא על שם מעלת השכל (שהרי גם בבעלי חיים יש דיבור^{[דרוש מקור]})?, נראה לומר שדיבור באדם בא כעניין תקשורתי. כלומר, בדיבור אמיתי מעוניין האדם לשתף שכלו או מדותיו גם ללא רווח אנוכי וישיר. עצם השיתוף והתקשרות הוא מבוקש בפני עצמו - ואת זה אין בבעלי חיים.

כמו כן מפני שהאדם הולך בקומה זקופה, ביכולתו לראות את השמים, היינו להבין ולהרגיש את מעלת הרוחניות על הגשמיות.

מעלתו של המדבר - האדם, נגזרת גם משמו - מלשון "אדמה לעליון", היינו שהאדם דומה ומשתלשל מבחינת אדם העליון, ומעלתו ושלימותו האמיתית היא בהתכללות והתבטלות לאלוקות.

בספר הכוזרי מבואר כי קיימת דרגא נוספת בסוג המדבר, וההפרדה הזאת הינה הפרדה אלוקית. עניין זה מבואר בהרחבה בתורת החסידות, המבארת את מעלתו של היהודי בכך שיש לו (בנוסף לנפשו הבהמית, גם) נשמה אלוקית, בשונה מהגויים להם יש רק נשמה בהמית.

לקריאה נוספת

אדמו"ר הריי"צ, מאמר שאו ידיכם קודש תרפ"ז

קישורים חיצוניים

• דומם - מבט פנימי, מתוך הספר 'אנשי המילה' (אנגלית)