המצור על לנינגרד
המצור על לנינגרד (כיום פטרבורג) היה המצור הצבאי הממושך והמשמעותי ביותר שערכו כוחות גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השניה על העיר לנינגרד, במהלכו מתו למעלה ממליון איש מרעב מחלות והפצצות, והוא נחשב לאחד האסונות הגדולים ביותר שאירעו במלחמת העולם השניה, ולמצור שגבה את מספר החללים הרב ביותר בהיסטוריה המתועדת.
המצור נמשך למעלה משנתיים במשך 872 יום מט"ז אלול תש"א ועד ב' שבט תש"ד.
המצור פגע במאות רבות מחסידי חב"ד שהתגוררו בעיר, וגדע את הנוכחות היהודית בלנינגרד, כאשר רובם מתו או נאלצו לברוח מהעיר, וגם אלו ששרדו את המצור, עזבו אותה לאחריו.
היסטוריה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בתחילת חודש תמוז תש"א, זמן קצר לאחר תחילת מבצע ברברוסה במהלכו פלשו ארבעה מליון חיילים של צבא גרמניה לברית המועצות[1], החלה מועצת הפועלים של לנינגרד לגייס אלפי אנשים לבניית ביצורים להגנה על העיר, ותוך זמן קצר נבנו עשרות אלפי קילומטרים של ביצורים גדרות מכשולים חפירות ובונקרים מסביב לעיר, מה שבסופו של דבר הצליח להציל את העיר מכיבושה על ידי צבא גרמניה.
כעבור חודשיים של מלחמה עיקשת הצליחו הגרמנים להביס את הכוחות הסובייטים ולבודד את לנינגרד מצידה האחד, ובי"ב אלול תש"א החלו להפגיז את לנינגרד, כאשר הפינים שחברו לגרמנים, סירבו להפציץ בעצמם את העיר. הגרמנים הטילו על העיר למעלה מ-6,000 פצצות תבערה, כשהם מכוונים בעיקר לבתי חולים, חנויות, תחנות אספקת חשמל, ומוקדים אזרחיים נוספים.
במקביל להפצצות על העיר, המשיכו הכוחות הגרמניים לכתר במהירות את העיר, ובט"ז אלול הצליחו להשלים את טבעת המצור ולנתק את כל קווי האספקה של העיר ופרבריה, כאשר קו האספקה היחיד שנותר היה דרך אגם לדוגה, תוואי מיושן שתנאיו לא התאימו לתעבורה של אספקת צרכי העיר ולא פעל בו מזח ולא היו בו דרכי גישה נאותות.
לאחר כיתור העיר ובידודה, החליט הצבא הגרמני להפנות את רוב כוחות לתקיפת מוסקה וחזיתות נוספות, תוך נקיטת אסטרטגיה מכוונת של הרעבת תושבי לנינגרד למוות עד להחלשתם וכניעתם. עם זאת נמשכו ההפצצות על העיר ועד חודש כסלו תש"ב הטיל חיל האוויר הגרמני 66,200 פצצות תבערה ו-3,499 פצצות נפץ חזקות על לנינגרד.
במהלך כל תקופת המצור שנמשכה למעלה משנתיים, ניסתה ברית המועצות לפרוץ מספר פעמים את המצור ובמהלך הקרבות נהרגו בעיר ובקרבות סביבה קרוב ל-2 מיליון אזרחי ברית המועצות, לצד עשרות אלפי חיילים גרמניים.
במהלך כל תקופת המצור הוטלו מעל ל-100,000 פצצות ונהרגו באופן ישיר מעל ל-16,000 בני אדם ונפצעו מעל ל-33,000 אזרחים.
בעקבות ההתקפות המאסיביות, שרר בעיר מחסור קיצוני במזון ובחשמל, שהוביל להקצבת מזון ומצוקת רעב קיומית לצד מחלות זיהומיות רבות.
בל' חשון תש"ב, עם תחילת החורף, הוקם מסדרון אספקה צר על פני הקרח של נהר הלאדוגה, שהקל מעט על המצוקה הקיומית, אך לא היה מספיק עבור צרכי העיר עם מליוני התושבים שחיו בה. מסדרון זה קיבל את הכינוי 'דרך החיים' (ברוסית: Дорога жизни).
המצור ההדוק נמשך עד שכוחות ברית המועצות הצליחו להבקיע אותו במבצע "ניצוץ", כאשר לאחר קרבות אכזריים הצליחו להתגבר על הביצורים הגרמניים העצומים בדרום אגם לדוגה ובי"ב שבט תש"ג פתחו מסדרון יבשתי ללנינגרד.
הגרמנים המשיכו לכתר את העיר משאר צדדיה במשך שנה נוספת, עד שנסוגו כליל בב' שבט תש"ד.
בין ההיסטוריונים ניטשת מחלוקת בנוגע למספר הסופי של הקורבנות במהלך המצור, כשלפי כל ההערכות נהרגו מעל למליון אזרחים וחיילים, רובם מרעב ומחלות.
קהילת חב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]
ערב המלחמה מנתה הקהילה היהודית בלנינגרד ששה אחוזים מתושבי העיר, והתגוררו בה 201,542 יהודים.
בין החסידים שעסקו במסירות נפש בהבאת היהודים שנפטרו לקבר ישראל, תוך שהם מסכנים את עצמם להיות חשופים במשך שעות ארוכות להפצצות הגרמניות, במגע עם גופות הנגועות במחלות, ובכילוי כוחותיהם כשאין להם במה להשביע את רעבונם, היו החסידים ר' ברוך שיפרין וגיסו הרב מיכאל ליפסקר, להם סייע גם הרב זלמן שמעון דבורקין וחסידים נוספים.
על אף מצוקת הרעב החריפה, נמנעו החסידים במסירות נפש מלהתגאל במאכלות אסורות, ובחלק מהמקרים העדיפו לאכול מזון של בעלי חיים מאשר לאכול מאכלים שאינם כשרים.
בין החסידים שנפטרו מהרעב הקור והמחלות:
- הרב מנחם מענדל גריבוב
- רעייתו וילדיו של הרב מנשה אלטהויז (ניקולייב)
- הרב אברהם ישעיה שפירא
- הרב יהושע נימוטין
- הרב צבי אייזיק מאסין
- הרב יהודה לייב קרסיק ורעייתו ובנו שמערל
- הרב בצלאל רובשקין
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- שניאור ברגר, תולדות חב"ד בפטרבורג עמוד 215 ואילך
הערות שוליים
- ↑ פלישה שבאה במפתיע בכ"ז סיון תש"א, לאחר שבתקופה שקדמה לכך הרוסים שיתפו פעולה עם הגרמנים במספר היבטים.