שבור מלכא
|
יש לפשט ערך זה: הערך מנוסח בצורה תורנית ובשפה גבוהה מידי, וקשה להבנה לקהל הרחב. | ||
| יש להוסיף מבוא אינטואיטיבי שיסביר את הרעיונות והמושגים בצורה פשוטה יותר, רצוי בליווי דוגמאות. אם אתם סבורים כי הערך אינו ברור דיו או שיש נקודה שאינכם מבינים בו, ציינו זאת בדף השיחה שלו. יש לציין כי ערכים רבים המסבירים מושגים בחסידות מצריכים רקע מוקדם. | |||
שבור מלכא היה מלך בבלי בזמן דורם של רב יהודה ועד דורם של אביי ורבא. מוזכר בתלמוד בעיקר בהקשרים חיוביים.
במסכת ברכות[1] מוזכר בנוגע להתפלמסות שהיה לו עם רבא, שהוכיח לו כי חלומות של האדם נמשכים אחר מחשבותיו שביום. במסכת תענית[2] הוא מוזכר בנוגע למעשה שרצה לצער את רבא, אך זכה לחלום מאמו שהזהירה אותו שלא כדאי לצער את היהודים כי כל תפילותיהם מתקבלות. בעקבות כך דרש שבור מלכא מרבא שיוריד גשם, מעשה שעורר עליו קטרוג בשמים.
לעומת זאת במסכת מועד קטן[3] הוא מוזכר לרעה, כרוצח המונים אכזרי שהרג שנים עשר אלף יהודים. למרות זאת הוא התפאר בפני שמואל שמעולם לא הרג יהודי סתם, ובגמרא אכן מוסבר כי הם גרמו לעצמם, שמרדו בו. כמו כן מוזכר שבור כמי שלקח הרבה מיסים מרבא[4].0
במסכת סנהדרין[5] מוזכר בנוגע לשאלה ששאל את רב חמא מה מקור הקבורה מהתורה.
בתורת הרבי[עריכה | עריכת קוד מקור]
בסיום מסכת עבודה זרה[6]מובא:
אמר רב עוקבא בר חמא ונועצה עשרה פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע, ובקרקע שאינה עבודה. אמר רב כהנא ובסכין יפה שאין בה גומות. תניא נמי הכי, סכין יפה שאין בה גומות, נועצה עשרה פעמים בקרקע, אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן, כי הא דרב יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא, אייתו לקמייהו אתרוגא, פסק אכל, פסק והב ליה לבאטי בר טובי, הדר
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין דצה עשרה זימני בארעא, פסק הב ליה למר יהודה, אמר ליה באטי בר טובי וההוא גברא לאו בר ישראל הוא, אמר ליה מר קים לי בגויה ומר לא קים לי בגויה. איכא דאמרי אמר ליה אידכר מאי עבדת באורתא.
תרגום: רב יהודה ועבדו באטי בר טובי ישבו לפני שבור מלכא, שהיה מלך גוי. הביאו לפניהם אתרוג למאכל. חתך המלך חתיכות מהאתרוג, ולקח לעצמו מספר חתיכות, לאחר מכן חתך המלך מהאתרוג בסכינו ונתן לבאטי. ולאחר מכן נעץ את הסכין עשרה פעמים בקרקע ואז נתן לרב יהודה לאכול. שאלו באטי בר טובי: וכי אני איני יהודי? השיב לו המלך: רב יהודה ידוע לי כי הוא נוהג בהלכה זו, ואילו עליך לא ידוע לי. (וכפירוש רש"י:) "מר קים לי בגויה - רב יהודה מכיר אני בו שהוא פרוש ולא יאכל דבר איסור אבל בך איני מוחזק שתהא פרוש כל כך". לפי הגרסא השניה הוא אמר לו כי ידוע לו בבירור כי באטי אינו שומר על מצוות התורה וכפירוש רש"י - "מאי עבדת באורתא - דרך פרסיים למסור נשים לאכסנאים וכששיגרן להם בלילה שעבר קיבל באטי ורב יהודה לא קיבל".
הרבי[7] מקשה: למה נעץ שבור מלכא את הסכין בקרקע דווקא אחרי שנתן לטאבי בר טובי, הרי אין כל טירחה מיותרת באם ינעץ את הסכין בקרקע קודם לכן, ולכן גם אם לא היה בטוח שבאטי פרוש למה לא נעץ את הסכין בקרקע קודם לכן. ועוד, גם אם היה בטוח שהוא לא פרוש, אין זו סיבה להכשילו באיסור.
הרבי מסביר כי מדויק במעשה זה ששבור מלכא היה בקי בדינים. ולכן לא נעץ את הסכין לפני שהוא אכל, כי אין דרכו של חכם לעשות דברים ללא צורך. ועוד, שמכיון שלא היה גוי, הרי אין מניחין אותן לחדש דינים שלא מדעתן[8] גם אם עשו כדי לקבל שכר[9]
והטעם שלא חתך את הסכין כשהביאו לבאטי הוא כדי לא להכשיל את הרואים, שיחשבו על ידי מעשה זה שישראל גמור הוא למרות שבאמת היה עבדו של רב יהודה, ואם קיבל גט שחרור - הרי גם אז אינו מכשילו, שהרי אינו מכריחו לאכול את המאכל.
אלא יש להקשות למה לא חשש מהאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, שמא יאכל טאבי מפני כבוד המלך שהרי מדובר ב"תרי עברי דנהרא", שהרי לא היה אוכל אם לא מפני כבוד המלך[10] ומתרץ הרבי שמדובר בספק בלבד, ובפרט לפי הדיעות שספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן, וודאי שגוי לא מצווה על כך.
אודות שני הדיעות מה אמר לו שבור מלכא, מבאר הרבי כי הם חלוקים אם העיקר היא הסיבה שגרמה לו לדעת איך הוא עבד, או המסובב - שהוא עבד.