משתמש:הנחה/ה' הוא האלקים

ה' הוא האלקים הוא ביטוי שנמצא בתורה שבכתב בריבוי מקומות....

מקורעריכה

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ...וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.

ספר דברים פרק ד פסוקים לה, לט.

דוד המלך בספר תהלים אומר:

דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקים הוּא עָשָׂנוּ, ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

ספר תהלים פרק ק' פסוק ג.

גם שלמה המלך בחנוכת בית המקדש הראשון השתמש בתפילתו במושג זה:

לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים אֵין עוֹד.

ספר מלכים-א פרק ח פסוק ס.

מהרמב"ם משמע שפסוק זה משמעותו שמנהיג הארץ הוא רק ה' ואין לאחר שום כח בלעדיו בהנהגת העולם.[1]

עפ"י קבלהעריכה

בספר הזהר מקבל פסוק זה חשיבות רבה, ומבואר בה כי במילים אלו נמצא הכלל והעיקר העיקרי של כל התורה כולה, ולמטרת ידיעתה נשלח האדם לעולם, וזה לשונו:

אתה הראת לדעת.. למנדע ולאסתכלא בהאי עלמא ברזא דמהימנותא ברזא דאורייתא, וכל מאן דהוה בהאי עלמא, ולא אשתדל באורייתא למנדע ליה, טב ליה דלא אתברי, דהא בגין דא אייתי ליה קודשא בריך הוא לבר נש בהאי עלמא, לדעת כי יהו"ה הוא האלהי"ם. דא איהו כללא דכל רזא דמהימנותא, (נ"א כללא) דכל אורייתא, כללא דעילא ותתא, ורזא דא איהו כללא דכל רזא דמהימנותא, והכי הוא ודאי..

ספר הזהר חלק ב' דף קסא עמוד ב.

במניין המצוות שבספר הזהר שבחלק רעיא מהימנא בתחילתו מובא כי ידיעה זו היא המצווה הרביעית בתורה. ובזה הלשון:

פקודא רביעאה, למנדע דיהו"ה הוא האלהי"ם, כמה דאת אמר (דברים ד לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי יהו"ה הוא האלהי"ם, ולאתכללא שמא דאלהי"ם בשמא דיהו"ה, למנדע דאינון חד ולית בהו פרודא, והיינו רזא דכתיב יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ, למהוי תרין שמהן חד בלא פרודא כלל, לאתכללא מארת חסר בשמא דשמים (נ"א, דרשים) דאינון חד ולית בהו פרודא, נהורא אוכמא בנהורא חוורא לית בהו פרודא וכלא חד.

ספר הזהר חלק א דף יב, א.

וכך מובא גם בחלק ב' (קסא, ב): "הדא הוא דכתיב (דברים ד לה) בגין דאיהו שם מלא, דאיהו רזא דמהימנותא, ומאן איהו, יהו"ה אחד ושמו אחד, יהו"ה אחד, שמע ישראל יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד, דא איהו יחודא חד, ושמו אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הא יחודא אחרא, למהוי שמיה חד, ורזא דא (מ"א יח לט) יהו"ה הוא האלהי"ם, דא כתיב כד אינון ביחודא חדא.

ואי תימא, אי הכי כגוונא דכתיב (זכריה יד ט) יהו"ה אחד ושמו אחד, לאו איהו יהו"ה הוא האלהי"ם, דאי כתיב (נ"א יהו"ה ושמו הוא אחד), יהו"ה אחד ושמו הוא אחד, הוה אמינא הכי, אבל לא כתיב אלא יהו"ה אחד ושמו אחד, ואצטריך למימר כגוונא דא יהו"ה הוא, האלהי"ם הוא, ואתחזי יהו"ה אחד ושמו אחד. אלא כלא חד, דכד מתייחדן תרין שמהן אלין, דא ביחודא חד ודא ביחודא חד, כדין תרין שמהן אלין אתעבידו חד, ואתכלילו דא בדא, והוי כלא שמא שלים ביחודא חדא, ובכן יהו"ה הוא האלהי"ם, דהא כדין אתכליל כלא דא בדא למהוי חד, ועד דאתיחדו כל חד, דא בלחודוי ודא בלחודוי, לא אתכלילו דא בדא למהוי כלא חד."

משמעותו על פי חסידותעריכה

 •  בתורת החסידות ביאורים רבים בהבנת הייחוד של שם הוי"ה ושם אלקים. לביאורים העוסקים במשמעות הייחוד של השמות ראה בפרק זה. לביאורים העוסקים בהשפעת הייחוד בעולמות ועל עניינים נוספים ראה פרק הבא  • 

בהתאחדות של שם אלוקים (צמצום) ושם הוי' (גילוי) ישנם בתורת החסידות ביאורים רבים:

הצמצום והגילוי שניהם מאוחדים ממש בשרשם בעצמותעריכה

הדרגה הראשונה היא הדרגה בה השמות הוי' ואלקים הם כולא חד מצד שורשם שנרגש בהם שהם שמותיו של הקב"ה שלמעלה משניהם.

ויש בזה כמה מדרגות:

  • בעשר ספירות הגנוזות - באופן הנמוך והכללי ביותר הוא באופן של שני השמות כפי שהם בעשר ספירות הגנוזות. שהם האורות (שם הוי') וכלים (שם אלקים) שבהם, אלא שהם כולא חד. דכמו שההתחלקות של הספירות (חכמה, בינה וכו') אינה קיימת בעשר ספירות הגנוזות, אלא הם כלולים כולם כאחד. כך גם בענין ההתחלקות דאורות וכלים - צמצום וגילוי, שבע"ס הגנוזות הם בהתאחדות.
  • באור אין סוף - (בפרטיות, גם בעשר ספירות הגנוזות, אורות וכלים הם שני עניינים). וזה שהוי' ואלקים כולא חד הוא באור שלפני הצמצום. שיש באור שלפני הצמצום שתי דרגות כלליות. האור מצד עצמו שהוא אין סוף. כמו כן יש בו גם שרש לאור הגבול שמאיר לאחר מכן בעולמות, (והוא העשר ספירות הגנוזות שבאור אין סוף). ושתי דרגות אלו מאוחדות יחד, משום שהשורש לאור הגבול הוא מפני שכך עלה ברצונו של אור אין סוף הבלי גבול שיהיה אור גבולי ויהיו עשר ספירות הגנוזות, ותכונת הרצון היא שגם לאחרי שרוצה באיזה דבר, ענינו של הדבר שרוצה בו, הוא (לא הדבר מצד עצמו, אלא) שכל מהותו הוא השלמת הרצון של זה שרוצה בו, לכן, השרש של אור הגבול כמו שהוא לפני הצמצום, הוא (לא ענין בפני עצמו, אלא) מציאות אחת עם (הרצון של) אור אין סוף הבלי גבול.
ולכן אור אין סוף המכונה שמו הגדול שלפני הצמצום, הוא דוגמת הוי' בניקוד אלקים, שמצד עצמו הוא אין סוף - הוי', אלא שאעפ"כ כלול בו גם השרש דאור הגבול - אלקים ובאופן שהוא שם אחד שכולל שני הענינים: הוי' ואלקים.
  • ביכולת העצמות - (בפרטיות יותר, גם ברצון יש תפיסת מקום (שהרי ע"י דבר זה דוקא נשלם הרצון)), ואמתית הענין דהוי' ואלקים כולא חד הוא בבחינת היכולת, דזה שביכלתו להאיר (השרש דהוי') ושביכלתו שלא להאיר (השרש דאלקים) הוא חד ממש.[2]

עניין זה הוא למעלה מהכוחות העלם וגילוי כפי שבאים בהתגלות ובציור, לפי שבבוא הכוחות בהתגלות נרגש בהם שמציאותם הוא ציורם הפרטי. כלומר, בכח הגילוי נרגש שכל מהותו ועניינו הוא גילוי, לעומת כח הצמצום שנרגש בו שכל עניינו ומהותו הוא צמצום והעלם. ולכן התאחדותם כפי שהם כלולים בעצמות אינה נרגשת בהם, לפי שהאחדות שם הוא שנרגש בכל אחד מהכוחות שמהותו הוא לא הציור הפרטי שלו, אלא זה שהוא כח ושם של העצמות. ודרגת התאחדות זו תתגלה רק לעתיד לבוא כשיתגלה הכתר, (בעולם הספירות, דרגת הייחוד העליונה היא בכתר ודרגה השנייה (דלהלן) היא בספירות חסד וגבורה שבאצילות).[3]

אולם מאידך גיסא, דווקא התאחדות זו (בעצמות) הוא הייחוד האמתי בין הכוחות. לפי שההתאחדות באופנים האחרים משמעותו, שיתוף פעולה בין הכוחות 'מנגדים', בעוד שהתאחדות זו הוא שהם מאוחדים בעצם מהותם (שמהות שניהם זהה שהם שמות וכוחות העצמות). יתירה מכך, שיתוף הפעולה באופן מלא יתכן רק אודות לכך שבשורשם בעצמות הם בייחוד גמור,[4] (כדלהלן).

עניינו ותוכנו של הצמצום (אלוקים) הוא גילוי (הוי"ה)עריכה

בזה גופא (שהצמצום הוא חלק מתהליך הגילוי ולמטרתה) כמה דרגות:
א) כיון שתכלית הכוונה בענין ההגבלה והצמצום הוא (לא להסתיר ולמנוע את ההמשכה למטה הימנו, אלא אדרבה) בשביל הגילוי למטה (כמשל הרב שכאשר רוצה לגלות חכמתו לתלמיד קטן ביותר אזי מחפש דרכים כיצד לגלות חכמתו כו'), נמצא, שענין ההגבלה והצמצום הוא אמצעי שעל ידו תהי' התגלות האור.
ב) מצד המשפיע, נוסף לכך שלגביו לא שייך לומר שע"י הכלים נעשה האור מצומצם ומוגבל, שהרי הוא רואה בהאור לא רק את החיצוניות אלא גם את פנימיות האור, וכבמשל דרב המשפיע, שכאשר שונה לתלמידו דבר שכל או הלכה בדרך קצרה, הרי הוא רואה בזה את כל אריכות הפלפול ועומק הסברות שבשכלו, וא"כ, בודאי שלגבי' אין הצמצום נחשב לצמצום, הנה עוד זאת, כיון שכוונת הצמצום היא כדי שתהי' השפעת האור אל המקבל, נמצא, שהכלי הו"ע אחד עם האור (לעיין: נראה מהלשון שבפרט מסויים יש מעלה בזה שהצמצום לצורך גילוי יותר מכך שלגבי המשפיע אינו מסתיר).
ג) אפילו מצד המקבל, הרי אע"פ שלכאורה נראה שיש חילוק בין האור (הוי') לכלי (אלקים), מ"מ, כיון שלאחרי משך זמן ולאחרי כמה יגיעות רואה ומוצא בזה גם את פנימיות האור, הרי סופו מוכיח על תחילתו, שהצמצום מלכתחילה לא הי' צמצום אמיתי, ולכן, הענין דהוי' הוא האלקים הוא גם מצד המקבל.

זה שבכחם של הכוחות המנוגדים בציורם להתאחד ולעבוד בשיתוף פעולה, הוא משום שבעצמות הם מאוחדים בייחוד גמור במהותם.[4][5] כמו למשל בכוחות האדם; כח ההגבלה שיש בשכל שבלעדיו לא יוכל האדם להשכיל, (שאילו נביעת שכלו לא תיעצר לא יוכל להבין ולהשכיל בדרך הראויה, וכן השפעת שכל לתלמיד מוכרחת להיות על ידי הגבלת השכל), הגבלה זו באה מכח המשכיל עצמו, שממנו מחד גיסא ה"כח להשכיל כל דבר"[6] ומאידך גיסא נמשך משם גם כח ההגבלה להגביל את השכל.[7] ויתירה מכך בייחוד הכוחות כפי שהם באלוקות, שבניגוד להתכללות הכוחות שבאדם שסוף סוף במקום הצמצום אין גילוי, באלקות ההתאחדות היא מוחלטת גם במקום הצמצום יש באותו המקום ממש גילוי.[דרושה הבהרה]

לפעמים מבואר, כי עצם העובדה שההסתר נוצר בכח אלוקי הרי זה גם חלק מהייחוד, גם אם אינו מסיק מתובנה זו שאין כלל הסתר כי אין עצם מסתיר על עצמו. ואדרבה, רוב הנשמות הנמוכות אין בכוחם להשיג ולהרגיש את בהתבוננות שאין כלל הסתר, וכל יכולתם הוא להרגיש כי למרות שישנו הסתר על אלקות אין זה הסתר הנובע מחוץ לאלקות אלא ממנה גופא.[8]

שני הבחינות שווים בערכם ביחס לעצמות אור אין סוףעריכה

בניגוד לנברא שאין בכוחו להכיל את שני התנועות צמצום והתפשטות ברגע אחד, היות וכוחות אלו ניגודיים זה לזה. אצל הקב"ה נמצאים שני התנועות בבת אחת ולכן דייקו חז"ל בלשונם ואמרו "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו"[9], והסיבה לכך נעוצה בכך שהן הגילוי וההתפשטות והן הצמצום והעלם אינם תופסים מקום כלפיו, רוממותו מהנבראים כלל אינה נמדדת באופן הגילוי או בהעלמו מהם, אלא רוממותו היא עצמית ואינו שייך אליהם כלל, ומכיוון שכן ההתגלות ואי ההתגלות שווים ממש ולכן אמרו ששניהם מקורם במקום אחד ממש בעצמותו.[10]

כח הגילוי והירידה למטה שרשו בהעלם וצמצום העצמותעריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

להרחיב על פי המאמרים הנל תקסו ומאמרי אדמור האמצעי.

עניינו בעולמותעריכה

כמבואר לעיל עיקר עניין הייחוד בעולמות הוא מצד שכח הצמצום הפועל בעולמות הוא כלול בכח הגילוי (גבורה הכלולה בחסד), מסיבה זו הגבורה אינה מעלימה באמת רק מצד הנבראים ולא מצד הבורא (כשפם שצמצום שכל הרב אינו מעלים על הרב עצמו). ויתירה מכך, גם מצד הנבראים עובדה זו מסייעת שבכוחם לקבל את הגילוי המלא בסופו של דבר (כתלמיד העומד על דעת רבו אחרי 40 שנה).

למעלה מאצילות

אחת הביטויים העיקריים לעניין זה הוא באור הממלא כל עלמין, שהוא האור המוגבל שמאיר בעולמות והוא מדוד ומוגבל לפי ערכם כביכול. שלאחרי היסוד האמור מובן שגם לאחרי צמצומו והמשכתו בעולמות, מכיוון שההגבלה היא מצדו וה' הוא אלקים, לכן "הוא הסובב הוא הממלא" כלומר באור הממלא עצמו מאיר ונמצא אור הסובב. ומצד התאחדותו עם אור הסובב לכן בכוחו לפעול בעולמות עניינים כאלו (למשל: התהוות יש מאין) שבעצם הם רק בכוחו של אור הסובב.[11] וכן הוא למעלה יותר בשרשו - אור הקו, שגם הוא מצומצם ביחס לאור אין סוף שלפני הצמצום ומכל מקום נמשך בו כח העצמות לברוא יש מאין. והוא משום שהצמצום אינו כפשוטו, ועם כח הצמצום מתאחד כח הגילוי ומאיר בו.

אצילות

החילוק של שמות הוי' ואלקים בעולם אצילות הוא החילוק שבין אורות וכלים. שהאור מצד עצמו הוא בלי גבול ופשוט בלי התחלקות, והכלים הם אלו שמגבילים ומצמצמים את האור ומביאים אותו לידי התחלקות. ועל זה נאמר: הוי' הוא האלקים בשמים, שהאורות והכלים שבאצילות עניינם אחד. שכל המטרה, הן של האור והן של הכלי הוא לצורך הגילוי, שהתאמת האור שיהיה ראוי ובערכם של המקבלים הוא רק על ידי הגבלת ומדידת האור שנעשה על ידי הכלי. וכן גם בנוגע לכלים, למרות פעולת ההגבלה והצמצום, כיון שתכלית הכוונה בהם הוא לא להסתיר ולמנוע את ההמשכה למטה, אלא אדרבה בשביל שיוכל הגילוי להתגלות למטה. יוצא אם כן, שהאורות והכלים עניינם אחד, לפי שהאור, שענינו להשפיע למטה, מוכרח וזקוק לכלים. והכלי, שענינו להגביל, הכוונה שבו הוא בשביל הגילוי.

(בפרטיות מבאר הרבי שבכל אחד מהם ישנו בו בעצמו תכונת זולתו ושלמותו נעשית מהרכבתן יחד. באור: א) העובדה שלאור שמצד מהותו כל עניינו גילוי המאור "נוגע" שהמקבל יקבל ויכיל את האור הרי זו תכונה שלא באה מתכונתו העצמית (שלאור מצד עצמו לא נוגע באמת כלל הזולת שעליו הוא מאיר אלא רק שהמאור יתפשט) והיא באור עצמו עניין הכלי שבו. ב) העובדה שהאור חסר ובלעדי ההמשכה תחילה בכלי לא יבוא באופן הראוי אל הזולת מבטאת את התכללותו. בכלים: א) ענין ותכונה בעצמו שדומה בה להאור.[12] ב) שהכלי חסר ואינו יכול להשלים תפקידו רק על ידי האור המשלים את הכלי.[13])

בעולמות בי"ע

וכן הוא גם בעניינים הנמשכים משמות הוי' ואלוקים בעולמות נמוכים יותר כמו בעולמות בי"ע שמשם אלוקים נמשכת המציאות הגשמית המוגבלת ומצומצמת במקום וזמן, ומשם הוי'ה נמשכת המציאות הרוחנית חיות הנבראים, שגם עליהם נאמר: "הוי'ה ואלוקים כולא חד" היות ואמיתת עניין ותכלית החיות הוא שיתגלה במציאות הגשמית ובדרגתה, וכן מצד הגשמי שעיקר חיותו הוא דווקא כשמאיר בו האור (כמו על דרך משל מחיות הגוף שאף שגם לאחרי שמסתלק הנפש הוא חי, הרי זה רק לזמן קצר).

בקליפות

ויתירה מכך, שהתאחדות שם אלוקים בשם הוי'ה הוא אפילו בקליפות וסיטרא אחרא הנמשכים משם זה. היות וכללות המציאות של קליפות וסטרא אחרא המנגדים לקדושה, אינם מציאות מעצמם המסתירים על אלקות, אלא כל עניינם ותכליתם הוא שעל ידי ההעלם וההסתר שפועלים יתגלה שם אלקים, מדת הגבורה. (כמבואר בחז"ל שבעת שראו גויים מרקדים בהיכלו טענו: "איה גבורותיו?!" ואנשי כנסת הגדולה ביארו: שאדרבה "הן הן גבורותיו"[14]. היינו, בשתיקה זו עצמה התגלתה הגדלות של מידת הגבורה שלו. ובכדי שתוכל מדת הגבורה להתגלות, צריך מציאות של נכרים מרקדים בהיכלו). וזאת על אף שמציאות זו אינה מציאות של קדושה כלל אלא כל עניינה מציאות שלילית ואין לה גדר מציאות [15].

הפועל יצא בעניין אחדות ה'עריכה

מכיוון שכח הצמצום האלוקי הוא השורש למציאות העולם כפי שנראה ונרגש מצד הנבראים, והוא עצמו מאוחד עם הכח הגילוי האלוקי, ממילא יוצא שבאמת העולם בטל במציאותו לאלקות ואמתית מציאותו הוא לא כפי שהוא נראה אלא כפי האמת שהוא בטל בתכלית לאלקות.

אלא שאופן ודרגת ביטול העולם תלוי באופן הייחוד של שמות הוי"ה ואלוקים, שלדרגת הייחוד העליונה (ייחודם בעצמותו) ביטול העולם הוא בעצם מציאותו, שהרי בדרגה זו מהותו של הצמצום עצמו הוא עצמות ולכן גם במציאות שמתהווה ממנו אינה הסתר כלל, אולם בדרגה התחתונה יותר שייחוד כח הצמצום עם כח הגילוי הוא מצד הכוונה והתכלית שבה, הביטול שבעולמות הוא לא בעצם מציאותה אלא בכך שמטרתה ועל ידה אפשר להגיע לגילוי שם הוי"ה.[16]

הטבע עצמו הוא למעלה מהטבע
  • פתח אליהו תשט"ו
  • אתה הראת תרפ"ט
יחוד יחוד"ע עם יחוד"ת
אני הוי' לא שניתי

ת"ר נר חנוכה.. מ"ג

ראו גםעריכה

הערות שוליים

  1. משמעות לשונו בתחילת הלכות עבודה זרה "..אע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא..".
  2. הרבי, מאמר דיבור המתחיל: "אתה הראת תשל"ז".
  3. הרבי, מאמר דיבור המתחיל: "גדול יהיה" תשכ"ב אות ח - ט.
  4. 4.0 4.1 ראה שער היחוד והאמונה פרק ו' "כי מאחר שהן ביחוד גמור עמו, לכן הן מתייחדות זו בזו וכלולות זו מזו...", וראה ספר שער היחוד והאמונה עם ביאורי הרב יואל כהן עמוד 226 -230.
  5. ספר המאמרים מלוקט חלק ד עמוד לו (מהדורה חדשה חלק א עמוד 206).
  6. תניא פרק ג.
  7. ספר המאמרים תרנ"ז עמוד מה (מאמר "וידעת-מוסקווה").
  8. לקוטי תורה שיר השירים א, ב. ספר המאמרים עת"ר עמוד שנ - שנא (מהדורה חדשה עמוד תעט).
  9. ראה מסכת מגילה לא, א. (ושם: "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו"), אמנם הלשון שבפנים הובא בתניא פרק ד, וראה מהרש"א במגילה שם, ("ולאו דווקא נקט גבורתו דבהני קראי דמייתי..לא כתיב לשון גבורה אלא.. שהזכיר התרוממות מעלתו..") וכך ציין גם בספר דקדוקי סופרים גם במהדורת עוז והדר ציינו כך.
  10. ספר המאמרים תקס"ו חלק ב עמוד תרלג ואילך. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים א רה.
  11. דרך מצוותיך מצוות אחדות ה' פרק ב.
  12. אולי הכוונה לזה שהכלי מתאים את עצמו לאור והוא כלי אליו (וכמו המשל שהרב מלמד את התלמיד שהמשל נאמר באופן כזה שיובן ממנו הנמשל.)
  13. שולי הגליון מאמר למען דעת תשי"ג.
  14. תלמוד בבלי יומא סט, ב.
  15. כמבואר בחסידות (ספר המאמרים תער"ב חלק ב עמוד תרפ"א) שמציאות הקליפות אינם בגדר מציאות לפי שהם נוצרים מהעדר הרצון של הבורא וכל מציאותם היא רק לגלות שיש מציאות "שלא הניין ליה", העדר הרצון, ובמילא העדר המציאות, כי אם דמיון בלבד.
  16. מאמר "גדול יהיה תשכ"ב" פרק ז-ח.