שינויים

ואף על פי שמלכים צריכים שיהיו גיבורים כמו דוד, שנאמר בו<REF>ש"ב י"ז ח'</REF>: ואביך איש מלחמה - המלך המשיח לא יצטרך לגבורה, כי מתוך העצה תהי הגבורה, שנא’שנא'<REF>ישעיה י"א ב'.</REF>: " ונחה עליו… רוח עצה וגבורה".

וכפי שאומרת המשנה בפרקי אבות: איזהו גבור? – הכובש את יצרו. ואכן זוהי גדולתו של המשיח, ומעלתו המיוחדת: הגבורה האמיתית היא לנצח את היצר, וזוהי מעלתו של משיח והודו והדרו שמנצח יצרו, וזהו שנא’שנא'<REF>תהל' מ"ה, ד'.</REF>: "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך".

מעשיו של מלך המשיח יפים ממעשי שאר בני אדם, וכשמדבר את דבריו הן דברי חן, כאילו נשפך החן על שפתיו, שנא’שנא'<REF>תה' מ"ה ג'.</REF>: יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך (מצו"ד עה"פ).

כל דיבוריו ומאמריו של מלך המשיח יהיו ביראת ה', שנא’שנא'<REF>ישע' י"א, ג'.</REF>: והריחו ביראת ה' - 'והריחו' מלשון דיבור.

וכפירוש [[רש"י]] לפסוק: כל דבר שיעשה מלך המשיח - לא יעשה לפי ראיה גשמית או שמיעה גשמית; אלא בחוש יראת ה' המיוחד שלו. שנא’ שנא' (ישע' י"א, ג'): והריחו ביראת ה' - 'והריחו', הכוונה רוחו. דהיינו שרוחניותו תהיה יראת ה'.

אף על פי שדרך המלכים להרויח עצמם ולהתעדן בענינים הגשמיים במאכל ומשתה. מלך המשיח לא יהיה כן, אלא כל רווחתו ועידונו יהיו באהבת ה', בקיום התורה והמצוות ולא בהבלי העולם. שנא’שנא'<REF>ישע' י"א ג'</REF>: והריחו ביראת ה' - 'והריחו' מלשון 'ריוַח'.

הצדק והאמונה שיהיו במלך המשיח, לא יהיו לו קנין חיצוני, אלא כאזור הדבוק אל המתנים, שהוא דבר השייך לגופו. והצדק, שהוא בין אדם לחברו - יהי' גלוי כאזור על המתנים, מבחוץ; והאמונה שהיא בין אדם למקום, דומה לאזור חלצים שאינו נראה אלא לאיש הלובשו שנא’שנא'<REF>ישע' י"א, ה'.</REF>: "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו".

גדולתו של משיח יהיה חוש הריח שלו, דהיינו ש"יריח" כל אחד וידע את מידת היראת שמים שלו, עד כמה שיכול להגיע, ואפילו שירד בהתנהגותו. כמו בושם שמונח בכלי גם לאחר שמוציאים את הבושם, נשאר הריח בכלי, כך גם נשאר ב"כלי" - הגוף, את ריח מידת יראת השמים של אותו אדם. שנא’שנא'<REF>ישע' י"א, ב'.</REF>: והריחו ביראת ה'<REF>[[ביאורי החסידות לנ"ך]] עמ' קצ"ט.</REF>.