יונתן שטייף
הרב יונתן שטייף (תרל"ז, 1877 - ט' באלול תשי"ח, 1958) היה דיין בבודפשט ומגדולי הפוסקים בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה.
תוכן עניינים
תולדותיו
נולד בשנת תרל"ז לצבי (תלמיד הכתב סופר) בעיר גאיא (Kolta) שבהונגריה (כיום בסלובקיה). למד בישיבת פרשבורג אצל הרב שמחה בונם סופר, בעל ה"שבט סופר", בנו של הכתב סופר ונכדו של החת"ם סופר. שמע שיעורים גם מראב"ד העיר שכיהן בתפקיד בישיבה, הרב דוד ניימן-לאקנבך, והיה לתלמידו המובהק. נישא לבלומא בת ר' מיכאל פישל מפאקש. להם נולדו בן בשם צבי יהודא, ובת בשם אסתר שולמית. בשנת תרס"ז התמנה למגיד מישרים ומו"ץ בעיר גוטא, ובשנת תרע"ב התמנה לדיין באונגוואר. בשנת 1923 היה מהחותמים נגד אגודת ישראל[1]. בשנת תרפ"ב הוציא לאור כתב עת תורני בשם החיים. לאחר מכן בשנת תרפ"ג עבר לבודפשט שם כיהן בדיינות לצד עמיתו הרב אפרים פישל זוסמן סופר (חתנו של רבי קופל רייך).
בזמן מלחמת העולם השנייה ניצל באמצעות רכבת קסטנר והיה מהקבוצה הראשונה שיצאה מברגן-בלזן באוגוסט 1944 לשווייץ. בשווייץ ניהל ישיבה בעיר ביאטענבורג. לאחר המלחמה היגר לארצות הברית. התיישב בהתחלה בישיבת נייטרא (של הרב מיכאל דב בר ויסמנדל) שם כיהן כר"מ, ולאחר מכן עבר לוויליאמסבורג שם נבחר (בהצבעת המתפללים) לכהן ברבנות קהילת עדת יראים-וינה. היה סגן נשיא ארגון התאחדות הרבנים.
חיבר ספר בשם "חדשים גם ישנים" על כמה ממסכתות הש"ס, חומש "לימודי ה'",[דרושה הבהרה] "מצוות השם" על אמונה ושני ספרים על שבע מצוות בני נח. לאחר פטירתו נדפס מכתביו שו"ת מהר"י שטייף. הרב משה פיינשטיין העריצו מאוד ואף אמר עליו שהוא "גדול הדור".
הרב יונתן שטייף נפטר ביום ט' באלול תשי"ח (1958). בהלווייתו בניו יורק השתתפו אלפים.[2]
לזכרו נוסד מכון זכרון אהרן בראשית שנות התש"ס, כאשר מטרתו הראשונית הייתה הדפסת והפצת ספריו.
קישורים חיצוניים
דרוש וחידוש, פתיחה להלכות נדה, בודפשט תרצ"ג, באתר HebrewBooks
חדשים גם ישנים, מסכת ברכות חלק א', ניו יורק תשי"ט, באתר HebrewBooks
מצוות השם חלק א', פיוטרקוב 1931, באתר HebrewBooks
מצוות השם חלק ב', פיוטרקוב 1931, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
תולדות חיים
בצעירותו למד ב"ישיבה הרמה" שבפרשבורג אצל הגאון רבי שמחה בונים סופר, בעל ה"שבט סופר", נכדו של ה"חת"ם סופר" זכר צדיקים לברכה. לאחר נישואיו בשנת תרע"ב התמנה לדיין בעיר אונגוואַר שבהונגריה, בה שימש כדיין במשך 11 שנים. לאחר מכן עבר לבודפשט הבירה בה כיהן בדיינות. בתקופה זו חיבר מספר ספרים, בהם הפגין ידע ובקיאות בכל מקצועות התורה, אף בתחומים שאינם לחם חוקם של תלמידי חכמים מובהקים. בעת מלחמת העולם השניה ניצל ממקום הסכנה והיגר לארצות הברית, שם הרביץ תורה בישיבת נייטרא. בשנת תש"ט, נבחר לכהן כרב קהילת 'עדת יראים' יוצאי וינה, במשרה זו שימש עד יום פטירתו בשנת תשח"י.
לפני 66 שנים, בחודש חשוון של שנת תש"י, שלח הרב שטייף אל הרבי שניים מספריו, כנראה במסגרת 'חילופי ספרים', כפי שהיה נהוג באותה תקופה בקה"ת שהרבי עמד בראשה. במסגרת זו, מחברי ספרים ומו"לים, היו שולחים את ספריהם, ובתמורה מקבלים ספרים בהוצאת קה"ת.
הספרים שנשלחו אל הרבי, היו שני כרכים של חומש עם פירוש בשם 'לימודי השם' אותו חיבר הרב שטייף עוד בשבתו בהונגריה, שם גם נדפסו הספרים בשנת תרפ"ז.
מבנה הספר כשלעצמו מרתק, כמו גם צורת העריכה והעימוד. הספר כולל חומש עם פירוש רש"י ושלושת התרגומים המוכרים. כשעל כל זה חיבר הרב שטייף שלושה חיבורים שונים המעטרים את החומש.
הראשון שבהם הוא פירוש על 'המסורה', המוכרת בשמה המלא 'המסורה גדולה ומסורה קטנה', שנדפסה לראשונה עם ה"מקראות גדולות" בונציה בשנים ה'רפ"ה-רפ"ו. 'מסורה' זו מרכזת את כל הוראות הקרי והכתיב, כתיב מלא וכתיב חסר, דרכי הקריאה וההגייה, הטיפוגרפיה של התנ"ך; כגון אותיות גדולות וקטנות, פרשיות פתוחות וסתומות, אותיות מנוקדות בראשן, אותיות הפוכות ועוד.
עד להדפסת המקראות גדולות, המסורה עברה בעל פה ונכתבה על גבי הספרים שהועתקו בכתב יד בכל דור, המחבר של 'המסורה' האמורה, ליקט מכל כתבי היד שהיו מצויים בזמנו, וריכז את כל ההוראות לכדי ספר אחד אחיד. מאז נדפסה 'מסורה' זו במקראות גדולות ובחומשים רבים נוספים.
על 'מסורה' זו, כתב הרב שטייף חיבור העוסק באיסוף ופירוש פרטי המסורה.
פירוש נוסף בספר זה נקרא בשם "ספר לימודי השם". פירוש זה כולל את הלימודים היוצאים מהפסוקים במצוות עשה ולא תעשה, ענייני דרך ארץ ועוד. המחבר מתבסס על פשט המקראות, מדרשים, תלמוד בבלי וירושלמי, ומוסיף חידושים וביאורים בבירור ההלכה והאגדה.
כדי לסבר את האוזן על 'גודלו' של החיבור תרתי משמע, נאמר רק שכרך א' שהוא בן 250 עמודים, נסוב על פרק א של פרשת בראשית, ושלושת הפסוקים הראשונים מפרק ב בלבד! ואילו כרך ב' ממשיך מהנקודה בה הסתיים כרך א', ומסיים בסיומה של פרשת נח. כרך זה נושא 'רק' 330 עמודים.
האותיות הגדולות והקטנות שבתורה
הערתו הראשונה של הרבי מתמקדת בנושא לא שגרתי בעליל. בספר התורה אנו מוצאים מידי פעם אותיות גדולות ואותיות קטנות ביחס לאותיות הרגילות.
בתחילת ספר דברי הימים (במקראות גדולות האמורות), מודפסת ה'מסורה קטנה', שם מצויה רשימה אלפביתית של האותיות הגדולות שבתורה.
המחבר דן בסתירה בין רשימת האותיות שבדברי הימים, לעומת רשימת האותיות שבמסורה שנדפסה בחומש בראשית.
ליתר דיוק, המחבר מצטט דיון זה מתוך הספר "מנורת שלמה", אותו כתב רבי אורי שרגא פייביש ב"ר שלמה זלמן ז"ל רבה של דוברובנה, הספר מתואר כ"פירוש חדש על מסורה גדולה ומסורה קטנה, עם מראה מקומות בכל התנ"ך, ותיקון הטעיות מה שלא היו מלפנינו".
מסקנתו של ה"מנורת שלמה" היא, שהאותיות הגדולות נמצאות בכל כ"ד הספרים שבתנ"ך, ולא טוב עושים הסופרים שכותבים אותיות גדולות רק בתורה.
הרב שטייף טוען בחיבורו, שכנראה לא הייתה בפני בעל ה"מנורת שלמה" כל המסורה המלאה, ולכן הגיע למסקנה לא מדוייקת זו. מסקנתו שלו היא שאין מסקנה, ובמילותיו: הסופרים אין נוהגין בכל האותיות הכתובים כאן לכותבן באות רבתא. וצריך לומר לפי שיש כמה שיטות בזה, כמו שנראה במסורה הנוספת . . ואין הכרעה ברורה בזה עד יבוא מורה צדק ויגלה הנסתרות שבתורה.
במכתבו הרבי 'עושה סדר' בחוסר בהירות זה, וטוען שמוכרחים לומר שיש שתי דעות לגבי האותיות הגדולות והקטנות שבתנ"ך. לדעה אחת אותיות אלו נמצאות רק בחמשה חומשי תורה, ואילו לדעה השניה אותיות אלו נמצאות בכל התנ"ך כולו. ולכן אין כאן סתירה מהותית, אלא כאמור 'המסורה' מרכזת את כל ההוראות בנידון זה, ללא פירוט לאיזו שיטה שייכת אות גדולה זו או קטנה.
ה'מפץ הגדול' האמיתי
נושא נוסף עליו מעיר הרבי, גם הוא אינו שגרתי בעליל; רגעיו הראשונים של יצירת עולמנו הגשמי. נושא זה מעסיק בשנים האחרונות את טובי מדעי תבל, בפרוייקט השאפתני המוכר בשם 'מאיץ החלקיקים הגדול בעולם', פרוייקט שמנסה לשחזר בתנאי מעבדה, את רגעי בריאת העולם ברמת מבנה החומר.
המחבר בספרו כותב שכחלק מהאמונה בקב"ה, יש להאמין שהעולם מחודש ואינו קדמון. ומפרט ש'אבני היסוד' של עולם הזה הגשמי, הם שמים וארץ, ה'חומר ההיולי' והזמן, שכולם נבראו בראשית בריאת העולם.
הרבי מעיר שמוכרחים לומר שגם הסדר הכרונולוגי של יצירת 'אבני היסוד' הללו, חשוב לא פחות, כשהסדר הוא כך: בראש היצירה ברא הקב"ה את הזמן, לאחר מכן יצר חומר הנקרא בשם 'היולי', ורק לאחר מכן ברא את השמים ואת הארץ.
כאן הרבי מפתח דיון בנושא החומר ההיולי, שקיבל את שמו מחכמי יוון, כשמשמעותו חומר פוטנציאלי ממנו ניתן לברוא כל חומר, וליצוק במסגרתו כל דבר גשמי.
לדעת הרמב"ן הקב"ה ברא 'חומר היולי' אחד וממנו יצר את השמים וצבאם, וחומר היולי שני ממנו ברא את הארץ וכל אשר עליה. הרבי טוען שעמדה זו צריכה עיון, היות שבכתבי האריז"ל מופיע בפירוש שיש חומר היולי אחד ממנו נבראו כל העולמות. כדי לתרץ את דעת הרמב"ן, הרבי מפנה למחלוקת במדרש רבה, שמקבילה למחלוקת זו. ומכאן הרבי ממשיך לדיון בעצם בריאת הזמן, אימתי נברא ועוד.
הוקרה אישית
חביבותו הרבה והמיוחדת של הרבי לספרים ידועה ומפורסמת לכל. בפתיחת מכתבו אל המחבר כותב: "לחביבותא דמילתא, הנה תיכף לקבלת הספרים עברתי בין הדפים, ואבוא בזה באיזה הערות, אף שאני אמרתים בחפזי".
אך נראה שבמקרה זה, הרבי גילה חביבות יוצאת דופן לספרו של הרב שטייף, עד כדי כך, שחתם בראשי התיבות את שמו על העותק שקיבל מהמחבר, דבר נדיר בין ספריו של הרבי.