פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 3,621 בתים ,  15:41, 7 בינואר 2016
הרחבה
זמן הגלות הוא 'עת [[עבודת הבירורים]]'{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/adhaz/toraor/1/5d&search=%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%AA [[תורה אור]] בראשית].}}. ובו העבודה המוטלת על בני ישראל היא לעבוד את הקב"ה בענייני גשמיות, באופן של דביקות הנפש באלקים, וכך להעלות את הנפש הפנימית של העולמות התחתונים ולגלות בה את כח האלקות שהוא שורש חיותה.
 
==ענינה הפנימי של הגלות ==
בזמן הבית, כאשר האור האלוקי האיר האור האלוקי בפנימיות ובגלוי בבית המקדש, ויהודי היה יכול לראות את הקדושה בגלוי כמו ראיה ממש (כמאמר רז"ל{{הערה|חגיגה ב, א.}} "כשם שבא לראות כך בא ליראות"). ואילו בזמן הגלות האלוקות נמצאת בהסתר ולכן העולם נראה כמציאות בפני עצמו.
 
האור האלוקי המאיר בזמן הגלות, הוא אור מקיף, שהשפעתו על העולם אינה באופן ישיר, ולכן הוא אינו מורגש. זו הסיבה לכך שבזמן הגלות נמצאים בני ישראל בשפל ולא נכרת מעלתם - כיון שכאשר ההשפעה היא באופן מקיף, לא נרגש ההבדל בין עליון לתחתון. ולכן גם בזמן הבית - כאשר ההשפעה היתה באופן פנימי - יהודי שעבר על כרת ומיתה בידי שמים הפסיק לקבל את חיותו, אך בזמן הגלות יכול יהודי עובר עבירה לקבל חיות ושפע בעולם הזה.
 
לכן מצב הגלות נקרא "שינה" למעלה (כביכול) - כיון שבזמן השינה לא נרגשים כוחותיו הפנימיים של האדם, והחיות שלו היא רק באופן מקיף. בזמן השינה גם לא ניכרת מעלת המוח שבראש על שאר האברים.
 
מכך נגזר הבדל משמעותי בין אופן עבודת ה' בזמן הבית, לעבודה בזמן הגלות: בזמן בית המקדש - כאשר יהודי ראה אלוקות בגלוי - היה בכוחו לעבוד את ה' מתוך ביטול פנימי, היינו, שבמוחו הוא מבין ובלבו הוא מרגיש את הצורך לעבוד את ה'. ואילו בזמן הגלות - כאשר אין ראיית אלוקות - העבודה יכולה להיות אך ורק מתוך ביטול חיצוני, היינו, שהיהודי שומר על עצמו מלעבור בפועל על רצון ה', אולם במוחו וליבו הוא אינו חדור בביטול ועבודתו נעשית בקרירות{{הערה|ראה לקוטי תורה ברכה צח, ב. ספר המאמרים תש"ט ד"ה קול דודי ע' 109. ספר המאמרים מלוקט ח"ב ד"ה ונחה עליו רוח ה' תשכ"ה. ועוד.}}.
 
מסיבה זו נמשלה הגלות לעיבור (והגאולה ללידה): כיון שעל העובר אמרו רז"ל{{הערה|[[מסכת נדה|נדה]] ל, ב.}} "למה הולד דומה במעי אמו - לפינקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלח . . ופיו סתום וטבורו פתוח". כאשר ראשו של הולד בין ברכיו, הוא אינו יכול לחשוב, להרהר ולראות. בדומה לכך גם בני ישראל בזמן הגלות לא יכולים לראות אלוקות. "פיו סתום וטבורו פתוח", היינו שהולד אינו יכול לאכול את מזונו דרך הפה ולהזין בכך את המוח והלב, אלא המזון נכנס דרך הטבור ומזין אך ורק את אברי הגוף. בדומה לכך, "מזונם" של בני ישראל בזמן הגלות - קיום המצוות - אינו מזין את הלב והמוח, ידיעת ה' ואהבתו, אלא נעשה בצורה טכנית בלבד{{הערה|תורה אור וארא נה, א.}}.
== העבודה בזמן הגלות ==