בלילה ההוא נדדה שנת המלך

בלילה ההוא נדדה שנת המלך הם מילים המתארות את תחילת שלב נוסף בנס ההצלה של היהודים בתקופת מלכות אחשוורוש במגילת אסתר, והן חלק מסיפור נס חג הפורים. שלב זה לפי דברי חז"ל מתאר את "תוקפו של (ה)נס" ועיקר הנס. בעת קריאת המגילה נהוג שהקורא מגביה את קולו מפסוקים אלו.

בתורת החסידות התייחסות רבה לשלב זה ומאמרים רבים עוסקים בביאור משמעותו הפנימי של אירוע זה. מתוך התייחסות עיקרית לביאור הילקוט שמעוני[1] כי הכוונה ב"המלך" היא ל"מלכו של עולם" הקב"ה.

השתלשלות המאורעותעריכה

כהמשך לפרק חמישי של המגילה בה מסופר אודות הזמנת אחשוורוש והמן על ידי אסתר לסעודה, וכהמשך לעצת זרש על בניית עץ תלייה למרדכי, מספרת המגילה אודות מאורעות אותו הלילה.

בַּלַּיְלָה הַהוּא, נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר, לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיִּמָּצֵא כָתוּב, אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל-בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי, הַסַּף: אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי, עַל זֶה; וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ, מְשָׁרְתָיו, לֹא-נַעֲשָׂה עִמּוֹ, דָּבָר.

אסתר ו, א-ג

במקביל, המן בסיימו להכין את העץ למרדכי בא לבקש את אישורו של המלך לתליה.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מִי בֶחָצֵר; וְהָמָן בָּא, לַחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה, לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ, לִתְלוֹת אֶת-מָרְדֳּכַי עַל-הָעֵץ אֲשֶׁר-הֵכִין לוֹ. וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ, אֵלָיו--הִנֵּה הָמָן, עֹמֵד בֶּחָצֵר; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, יָבוֹא.

אסתר ו, ד.

אולם בעוד המן שוקל לבקש רשות להמית את מרדכי, המלך רואה במרדכי את האיש המוכשר להיטיב עמו.

וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וַיֹּאמֶר הָמָן, בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר מִמֶּנִּי. וַיֹּאמֶר הָמָן, אֶל-הַמֶּלֶךְ: אִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ. וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס, עַל-יַד-אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, וְהִלְבִּישׁוּ אֶת-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל-הַסּוּס, בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, מַהֵר קַח אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה-כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ: אַל-תַּפֵּל דָּבָר, מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיִּקַּח הָמָן אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת-מָרְדֳּכָי; וַיַּרְכִּיבֵהוּ, בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי, אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ; וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.

אסתר ו, ה-יב

ביאור בדרך הקבלהעריכה

בזמן הגלות בכלל מקבלת מלכות דאצילות הארה מז"א דאצילות לא בבחינת פנים בפנים אלא בבחינת אחור באחור, ולקראת סיום הגלות לצורך התאחדותם של ז"א עם הנוקבא שיהיה בבחינת פנים בפנים צריך להיות ענין הנסירה בז"א. ומטעם זה בסוף זמן גלות מדי נתגבר החושך היות ולצורך הנסירה צריך להיות דורמיטא דז"א, המן הרשע רצה לנצל את זמן שינת הז"א כדי לפגוע בישראל ולמנוע מהם את המשכת ההארה במלכות בבחינת פנים. על פי פירוש זה מתפרשת טענתו לאחשוורוש [2]: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד" וכפי שמבארים חז"ל[3]: "אלוקיהם ישן הוא" - לז"א דאצילות.

אולם למרות העלם שמצד ז"א שנמצאת בבחינת שינה, נמשכת הארה גדולה ישירות מאבא - חכמה דאצילות במלכות. דרגת החכמה כפי שמאירה במלכות שלא באמצעות ז"א, דרגה זו מאירה עד למטה בבי"ע. ולדרגה זו רומז שמו של מרדכי ולכן על ידו היתה ההצלה מידי המן שרצה לנצל את שינת ז"א ולא חישב את ההשגחה שמצד ההארה שמאירה במלכות.[4] ולזה ירמוז "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ" על שבזה התעורר ונהפך השינה של ז"א.[5]

ביאורי החסידותעריכה

בתורת החסידות ישנה אריכות והתמקדות רבה במילים אלו של המגילה. מיוסד על מאמר חז"ל בילקוט שמעוני:

..כתיב: "נדדה שנת המלך", זה מלכו של עולם, וכי שינה יש לפניו. אלא, כשישראל חוטאין עושה עצמו כישן. שנאמר: "למה תישן ה'" (תהילים מד), וכשעשים רצונו, "הנה לא ינום ולא יישן" (תהילים קלא).

ועל דברי האריז"ל שכל מציאות הגזירה היתה בשל שנת מלכו של עולם שעניינה שאלקות נעלמת ונסתרת מהנבראים, ולכן עיקר ויסוד הנס התחיל בכך שנדדה שנתו של מלכו של עולם (שהתבטא בנדוד השינה של המלך אחשוורוש) והתחילה הצלת עם ישראל.

דבר שנגרם כתוצאה ממסירות הנפש של בני ישראל באותה התקופה.

לילה ההואעריכה

"לילה ההוא" רומז על עוצמת העלם וההסתר ששררה באותה התקופה. שני הבחינות יום ולילה רומזות על שני תנועות באור האלוקי, יום מבטא את תנועת הגילוי וההתפשטות[6] (חסד) ואילו הלילה מבטא את תנועת העלם וההסתר (גבורה). בשני תנועות אלו יש כפי שהן בבחינת "זה" וכפי שהן בבחינת "הוא". התואר "זה" נאמר על דבר העומד נוכח, ומשמעותו במובן של האור האלוקי הוא שתנועת ההתפשטות של אלקות באה בהתגלות בפועל (ששיך להצביע עליה ולומר זה), ואילו העניין של "ביום ההוא" היא דרגת ההתפשטות של אלקות כפי שהיא נמצאת בשרשה שכלולה עדיין בכח. וכן הוא גם בנוגע ל"לילה הזה" ול"לילה ההוא" שהם שני מצבים בתנועה של לילה גופא, כפי שהוא בא בפועל או כפי שהוא בכח.

ושתי דרגות אלו של יום ולילה כפי שמתבטאים אצל האדם והנבראים הוא שבחינת יום מבטא את הגילוי האלוקי באופן של ראיה או השגה שכלית. וזהו בחינת "זה היום". אולם בחינת לילה הוא בחינת חשך ואפילה שאינו רואה כלום. כלומר, כי אף שמאמין באלקות בכלל, אין זה נתפס במוחו בהשגה ולכן בחינה זו נחשבת ל"לילה". אולם גם בבחינת לילה יכול האדם להיות בבחינת "זה" והתגלות שיהיה בבחינת נוכח, והוא מחמת תוקף התאמתות האמונה שיאמין באמונה שלימה זכה וטהורה כאילו עיניו רואות ממש.[7][8] אולם בעת שישנו העלם והסתר גדול עד שגם באמונה של האדם נופלים ספיקות נמצאת דרגת האלקות בבחינת "לילה ההוא".[9]

באופן נוסף מבואר; כי כשההנהגה בעולם באה מהדרגה של "לילה הזה" על אף שתוצאתה תהיה העלם והסתר בעולם על האור האלוקי, ישנו נתינת כח לחוש ולהרגיש שישנו הסתר (אם כי האור וגילוי (יום) אינו מתגלה), אולם כשההנהגה נובעת מדרגת "לילה ההוא" (תנועת העלם כפי שהיא בשרשה באלקות) תוצאתה העלם והסתר לגמרי, עד שלא עולה על הדעת שישנו הסתר והעלם על אלקות ("שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר"[10]).[11]

נדדה שנת מלכו של עולםעריכה

גלות זמן שינה

בזמן הגלות אין השגחת הקב"ה לעמו ישראל גלויה, ולכן בזמן הגלות גוברים הצרות היות ואין הקב"ה רואה אותם (כביכול) ולכן אינו מצילם מהם. וזהו שאופן ההשגחה של הקב"ה על עם ישראל בזמן הגלות נמשלת לשינה, היות ובשעת השינה עצומות עיניו של האדם לכך נמשלת ההשגחה בזמן הגלות לשינה.[12]

סיבה נוספת לכך שנמשל הגלות לשינה היא לפי שבזמן הגלות לא ניכרת בעולם מעלת עם ישראל. מעלת עם ישראל הוא שבשבילם נברא העולם ומהם ועל ידם נמשכת החיות לכל העולמות והם כהמוח שבגוף שהוא הכלי והממוצע שממנו נמשך החיות לכל הגוף[13]. כמו כן ישראל הם בנים של הקב"ה ("בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א)) או לפחות עבדים שלו.[14]

בזמן הגלות לא ניכרות מעלות אלו מצד האור האלוקי ולכן לא ניכרת גם בעולם מעלת ישראל על כל הנבראים. לכן גם נמשלת הגלות לשינה היות ובשעת השינה נמצאים כל כוחות הנפש אולם אינם פועלים בהתגלות ובתוקף, ומסיבה זו לא ניכרת מעלת הכוחות זו על זו ופעולתם היא בלתי סדר. כפי שניתן לחוש בחלומות שבשינה שתתכן שתגבר בהן הרגש על הגיון כך שיראה לו דברים בלתי הגיוניים ואף סותרים. וזאת היות ומאיר רק חיצוניות הכוחות ולא עצמותם לכן לא נרגש סמכות הגיון והמוחין בכוחות הנפש הנמוכים. וכך הוא גם השינה למעלה, שעניינה שהאור האלוקי מתעלה ונעלם בעצמותו ואינו מאיר בעולמות. והאור שמאיר ומחייה את העולמות בזמן הגלות הוא רק חיצוניות האור. ולכן אין באור זה סדר ולא נרגש בדרגות הנמוכים מעלת הדרגות הגבוהים - המעלה שבנשמות ישראל. ויתירה מכך שעיקר התגברות הכוחות בזמן השינה הם הכוחות הנמוכים בנפש ולכן גם בזמן הגלות התגברות היא צל אומות העולם דווקא[15].

סיבת השינה היא כדברי הילקוט "כשישראל אינם עושין רצונו עושה עצמו כישן", והיא מידה כנגד מידה וכדברי חז"ל[16] "במידה שאדם מודד, מודדין לו". הנהגת ישראל בזמן הגלות נמשל לשינה וכדברי הזהר על הפסוק[17]: "אני ישנה" "בגלותא"[18]. כביאור המפרשים[19] על דברי המן[20] "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" "ישנו - מלשון שינה - מן המצוות"[21] והמשמעות בעבודה היא שבעת השינה נמצא האדם בשלמות אבל לא בגלוי כך ישראל לעתים כחם אינו גלוי אבל נמצא תמיד בשלמות[12]. ועניין השינה מתבטא בכך שעבודת ה' שלהם הוא בבחינת חלום שמחבר דברים הסותרים יחד. בשעת התפילה הוא עוסק באהבת ה' ולאחרי זה שוכח לגמרי על התקשרותו באלקות[13][22]. וכמו כן כשלא ניכרת מעלתם של ישראל ואינם מתבדלים מבין שאר האומות בעסקם בענייני העולם, וזהו הרמז בדברי המן "ישנו עם אחד" שה"עם אחד" שלהם (העם המיוחד והמובדל) יושן ואינו ניכר בעת שנמצאים במצב של "מפוזר ומפורד בין העמים"[12].


פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.
הנס שבנדוד השינה.

נדוד שנתו של הקב"ה נחשבת לנס ועד לעקרו של נס. וכמה מעלות ועניינים יש בנס זה:

  • גילוי ההשגחה העליונה - נס המגילה לא ביטל את הגלות אלא גילה את ההשגחה האלוקית שנמצא תמיד אף בזמן הגלות. והרי זה כדברי חז"ל במדרש [23] "'ודמה לך לצבי' מה צבי זה, בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה...ובשעה שאין עושים רצון הקב"ה מביט להם בעינו אחת, שנאמר[24]: הנה עין ה' אל יראיו." השגחה זו אם כי היא מלובשת בדרכי הטבע, ולכן ביחס לגילויים היא נמוכה מההשגחה שבזמן הבית שהייתה השגחה גלויה, למרות זאת שרשה של השגחה זו היא למעלה מהשגחה הגלויה (ששרשה מ"עין אחת דעתיקא") וזו הסיבה שגם בזמן של העלמות והסתרים - זמן הגלות - ישנה ההשגחה בכל תוקפה היות ושרשה בעצם שלמעלה מגילויים.[25]
  • התגלות הכוחות כפי שהם במקיף וכלולים בעצם נרמז בהמשך הפסוק "ספר הזרונות דברי הימים" ראה בת"ש ובתשמ"ג)(סוף בלילה ההוא תשמ"ו)
  • גילוי שורש העלם ועצמותו שלמעלה מהעלם וגילוי - כאמור לעיל המצב הירוד בגלוי אלקות שהיה באותה התקופה תוארו "לילה ההוא", אולם שרשו הוא בכח הצמצום של הקב"ה שנובע מתנועת העלם שבאור אין סוף. בכח הצמצום עצמו שרשו בכח הוא כפי שהוא בדרגת כח (לפני התגלותו בפועל) והחידוש כשנדדה שנת המלך היא לא שהאיר דרגת ביום ההוא וביטל את הלילה, אלא שנתגלה שורש העלם של בלילה ההוא שהוא נובע מכח העלם של הקב"ה שכח זה נעלה מכל הגילויים.[26]
ויתירה מכך שהתגלות זו באה בהתלבשות בטבע העולם והוא דווקא בכח העצמות שלמעלה מהעלם וגילויים ולכן בכוחו לחבר את בלילה ההוא עם היום.[27]
  • מצד עצם הגילוי - ובזה גופא:
  1. החידוש שגם בזמן של חושך ולילה יש השגחה... והחידוש בזה גופא הוא משום שמעמדם של ישראל היה בשינה[28]
  2. הגילוי בלילה ההוא ולא ביטל את הלילה - נס מלובש בטבע וכו'[29]

הלשון "נדדה" מורה על כך שמצד סדר הדברים השינה היתה צריכה להמצאות אלא שהיא נדדה ממקומה והלכה.

מסירות הנפש דישראל שהמשיכה את הגילוי;[30]

{{{טקסט}}}

הערות שוליים

  1. על הפסוק (ו, א) רמז תתנז קרוב לסופו. (ושם בתחילתו: נדדה שנת מלכו של עולם). וראה גם תרגום על הפסוק (ו, א).
  2. אסתר ג, ח.
  3. אסתר רבה פרשה ז, יב. פרקי דר' אליעזר פרק יב.
  4. שער הכוונת חלק ב עמוד שכח ואילך.
  5. פרי עץ חיים שער הפורים.
  6. "ויקרא אלקים לאור יום" (בראשית א, ה).
  7. תורה אור צד, ד.
  8. מאמרי אדמו"ר האמצעי נ"ך עמוד תטו ואילך.
  9. בלילה ההוא תשכ"ה (ספר המאמרים מלוקט, הוצאה חדשה - חלק ג עמוד עו).
  10. ישעיה ה, כ.
  11. דיבור המתחיל "בלילה ההוא" תשכ"ה (ספר המאמרים מלוקט (הוצאה חדשה - חלק ג עמוד עג ואילך).
  12. 12.0 12.1 12.2 שיחת פורים תשל"ב שיחה א
  13. 13.0 13.1 ספר המאמרים עטר"ת עמוד שב.
  14. דיבור המתחיל "בלילה ההוא תשמ"ד" ספר המאמרים מלוקט (מהדורה חדשה חלק ג עמוד פ).
  15. דיבור המתחיל "בלילה ההוא" תשמ"ג.
  16. סוטה ח, ב.
  17. שיר השירים ה, ב.
  18. חלק ג' צה, א (הובא בהמאמר דשנת ה'ש"ת ס"ד – ע' 8). וראה תקוני זוהר תיקון ס"ט (קה, א) ש"אני ישנה" קאי על שכינתא בגלותא (הערה במאמר בלילה ההוא תשמ"ד).
  19. מהרז"ו ויפה ענף לאסתר רבה פרשה ז, מהרש"א מגילה יג
  20. אסתר ג, ח.
  21. מסכת מגילה יג, ב. ילקוט שמעוני על הפסוק
  22. דיבור המתחיל "בלילה ההוא" ת"ש.
  23. שיר השירים רבה סוף פרשה ח.
  24. תהילים ל"ג
  25. לקוטי שיחות חלק ז עמוד 42 ואילך ובהערה 29.
  26. בלילה ההוא תשכ"ה אות ז.
  27. בלילה ההוא תשכ"ה אות ח.
  28. פורים תשל"ב. סוף בלילה ההוא תשמ"ו
  29. לקוטי שיחות חלק ז עמוד 42
  30. בלילה ההוא ת"ש ע' 9. בלילה ההוא תשכ"ה אות ז ח