מסכת יבמות

במסכת יבמות יש 16 פרקים, ו121 דפים.

נושא המסכת הוא בעניני מצוות יבום וחליצה, ובדיני נישואי נשים שעקבות בעליהן אבדו.

המשנה גם עוסקת בדינים הפרטיים של דין ייבום. ביניהם: מאמר יבמין, שהם כעין קידושין, המיוחדין ליבמה. אופן קידושין אלו: נותן לה שווה כסף, ואומר לה: הרי את מקודשת לי במאמר יבמין^[1]. לפי בית שמאי^[2] מאמר הינו נישואין גמורים, לרש"י מדרבנן, ולתוספות^[3] מדאורייתא. ולפי בית הלל, נישואין אלו אינם גמורים, אלא תקנת חכמים שיקדשו אשה לפני היבום, כדי שלא יהיה היבום באופן פרוץ - של ביאה ללא קידושין ויחוד לפני כן.

הרבי התבטא אודות מסכת זו שהינה 'מסכת חסידית'^[4].

חידושי רבותינו על המסכתעריכה

חזקת איסוריםעריכה

חזקה הינה דין תורה, שכאשר מתעורר ספק כל שהוא, מספק יש לנהוג כצד שהיה לפני שנתעורר הספק. מקור הלכה זו, היא בהנהגת התורה כלפי בית שנתגלו בו נגעים, אז יש לנהוג לגבי הבית כבית מנוגע, רק מהשעה בה וודאי היו בו הנגעים.^[5]

כאשר מתעורר ספק, ישנה מחלוקת ראשונים, במקרה שישנו ספק אם אשה מסוימת הינה מגורשת, וממילא ישנו גם ספק לגבי צרתה אם היא
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין צרת ערוה, ואם כן כשם שהערווה פטורה ממצות יבום, כך גם השניה פטורה. יש הסוברים^[6] כי אם גירש האדם את אשתו הראשונה - האסורה משום איסור ערווה, ורק לאחר מכן נשא את צרתה, מספק אומרים כי צרתה אינה ערווה - כשם שלא הייתה ערווה מלפני שנשאה זה, ויש הסוברים^[7] כי מכיון שהערווה הייתה נשואה, אומרים שהייתה נשואה גם אחר כן - כמו המצב הקודם שהוא החזקה, ועל כן מספק צרתה היא ספק ערווה.

מאמר ביבמה מעוברתעריכה

על פי ההלכה הנפסקת^[8] שיבום ביבמה שהייתה מעוברת, אינו נחשב ליבום, מכיון שלא היה יכול לייבם באותה שעה, מסתפק אדמו"ר הצמח צדק^[9] האם מאמר במעוברת נחשב למאמר, או שלא, ולכן צריך לעשות מאמר שני לפני שמייבם.

לכאורה - משיב הצמח צדק, יש לומר כי הדבר דומה לקידושין רגילים שמועילים וחלים כי אם אינם ראוים לביאה^[10], לכן גם מאמר כזה מועיל וחל.

אשתו ארוסה לא מטמאת לועריכה

בגמ'^[11] איתא "אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו". ופירש"י "ולא מיטמאת, אינה צריכה להתעסק בו כו' כך שמעתי, ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מובנבלתם לא תגעו".

הרבי מדייק, שמזה מובן שהזהירות מטומאה ברגל אינה משום הכניסה למקדש ועליה לרגל והבאת עולת ראיה - שהרי נשים אינן מחוייבות בכל זה, דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא: ועוד: זה שהארוסה "לא מטמאת לו" הוא בפשטות שוה ל"ולא מטמא" שעל הארוס הכהן, והרי אזהרת טומאת מת שעל הכהן היא לא רק בארץ אלא גם בחו"ל ואף שלא בזמן הבית. ואם כן מובן שגם זה שהארוסה "לא מטמאת לו" (מצד החיוב לטהר עצמו ברגל) היא גם בחו"ל, ואף שלא בזמן הבית.^[12]

יסודות בפרק האשה שנשאתעריכה

זונה היא אשת איש שזינתה עם אדם אחר שאינו בעלה.

כאשר הדבר היה ברצון נאסרת האשה לבעלה ואסור לה לדור עמו יותר. אם היה באונס היא מותרת לבעלה - אם היא אשת ישראל, אך אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה. אשת איש שבא עד אחד שמת בעלה מותרת היא להנשא, אך עליה לבדוק טוב אם בעלה אכן, מת.

במקרה שהיא נישאה ולבסוף התברר שבעלה לא מת, נחשבת היא מדרבנן^[13] לזונה ואסורה לבעלה.

שומרת יבםעריכה

שומרת יבם, הינה אשה של אדם שמת ללא בנים, ולכן היא זקוקה ליבום, והיא שומרת (מלשון ואביו שמר את הדבר) ומצפה ליבום.

ישנה מחלוקת בגמרא אם לאשה כזו ישנה דיני אישות לגבי היבם, מכיון שהיא זקוקה לו שיקדש אותה והיא אסורה לכל העולם, אם כן נחשב הדבר שהתורה המשיכה את האישות של האח המת לגבי האח החי. מחלוקת זו מכונה בגמרא "יש זיקה או אין זיקה". אם אכן יש עליה דיני אישות ו"יש זיקה", תיקנו חכמים שיהיה עליה אכן את כל דיני איסורי האישות, שהם איסורי קרובים.

אחת מהמחלוקות היוצאות משאלה זו, היא אם שומרת יבם שמתה, אם מותר ליבם לישא את אמה, או שאנו אומרים שנחשב הדבר כאילו היא אם אשתו, והיא אסורה עליו באיסור חמות. דעת רב היא שמותר באמה, אבל שמואל פסק שמותר באמה, וכן פסקו כל הפוסקים.^[14]